פני משה על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 11 · הלכה 6 · Segment 3

מנין לכהן כו'. ברייתא בבבלי פ' הגוזל דף ק"ט:

שהוא מקריב קרבנותיו. שהי' מוטל עליו אפי' במשמר שאינו שלו:

ת"ל כו'. והתם מסיק לה ומנין שעבודת' בשרה ועורה שלו ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיו וכן צריך לגרוס הכא כדלקמן:

היה זקן או חול'. שראוין לאכול הן וכן נמי ראוין לעבודה ע"י הדחק כדמוקי לה התם ולפיכך עורן ובשרן שלו:

היה טמא ובעל מום. שאינן ראוין להקרבה לפיכך עורן ובשרן עליהן. של אנשי משמר וכן גריס רש"י ז"ל שם בבעל מום בלשון אחר שפירש:

ובעי אילין בני התערובות. דמתני' מה את עבד להן כזקן וכחולה ועבודתן ועורן שלהן:

או כטמא ובעל מום. ושל אנשי משמר היא:

וקאמר מסתברא. מן הסברא ראוי לעשותן כטמא ובעל מום שהרי אינן ראוין להקרב':

ומתני' עבדא לון. אלא דממתני' שמעינן דעושה להן כזקן וחולה:

דתנינן אין מוציאין שלו מידו. דמשמע אפי' עבוד' ועורות קרבנותיהן. וזה כלשון ראשון דרש"י ז"ל במתני' וכדפרישית וכן הוכיחו התוס' שם מההיא דהכא ומה שהקשה רש"י דהיכי מצי למיעבד שליח הא אמרי' בהגוזל שם דהיכי דלא מצי עביד עבודה שליח נמי לא משוי כבר תירצו התוס' שם דשאני הכא אם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן היה ראוי לעבוד עבודה כמו חול' וזקן שנותן לאיזה משמר שירצה הואיל וע"י הדחק ראוי לעבודה: