קרבן נתנאל על נדרים · סעיף 40

אבל אמר חצר זה לעולם אסור כדתנן דף מ"ו. קונם לבית זה מכרו לאחר אסור:

כיון דיש לתקן בחלוקה. וא"ת מה תיקון בחלוקה עדיין צריכין לומר ברירה שהוברר הדבר שמגיע חלק זה לחלקו וישוב בזה תמצא מה שכתב רבינו בסמוך סוף סימן זה:

המוכר בעין רעה מוכר. ט"ס הוא דהא אליבא דשמואל קיימינן דאמר אין להם דרך זה על זה ומוכח שם בסוגיא דס"ל מוכר בעין יפה מוכר. מצאתי ביש"ש ב"ק פ"ה סי' ל"ב בהגה"ה:

דחשבינן ליה ויתור. כדאיתא בפ' חזקת הבתים דמוקי רבינא שם מתני' דהכא כר"א דאמר וויתור אסור. וקשה דא"כ נשמע מן הדא דבין ראב"י ובין רבנן ס"ל דוויתור אסור דהא ר"א לא שרי חצר השותפין אלא מטעם ברירה. א"כ לעיל ר"פ אין בין המודר דקאמר מאן תנא דוויתור אסור במודר הנאה ר"א היא משמע דרבנן פליגי עליה והא רבנן וראב"י ס"ל דוויתור אסור וכמו שהקשה רבינו בעצמו ר"פ אין בין המודר סי' א' קושיא זו ומחלק שם בין בקעה לחצר א"כ ש"מ דאפילו בחצר השותפין לא חשבינן לוויתור וכאן כתב רבינו דריסת רגל בחצר השותפין וויתור הוא. א"כ דברי רבינו סתרי אהדדי וביותר התם והכא הכל דברי ר"ת הם. קושיא זו מצאתי ביש"ש ב"ק פ"ה סי' ל"ב:

ולפי הך פיסקא אם הדירו זה את זה כו'. ועוד יש נ"מ דלפי הך פיסקא מותר אפי' בחצר שיש בו דין חלוקה וגם מותר להעמיד רחיים ותנור דבהעמדה כדי לא קפדי וויתור הוא: