סמ"ג כתב בשם ה"ג ובשם רבינו יעקב דאיסור מלאכה בחולו של מועד לא הויא לא מדרבנן ולא מדאורייתא וכל הנהו קראי דמייתי תלמודא להוכיח איסור מלאכה בחוש"מ לא הוו אלא אסמכתא בעלמא ומיי' נמי כתב כסמ"ג וטור כתב חוה"מ שהם ימים שבין ראשון של פסח לז' ושבין ראשון של חג לשמיני מותרין בכל מלאכה מן התורה אלא שחכמים אסרום במקצת מלאכות אע"ג דילפי להו מקראי טובא אסמכתות בעלמא נינהו אבל עיקרן אינן אלא מדרבנן הלכך התירו דבר האבד פירוש שהיה אבד אם לא יעשנו והותרו כל צרכי יו"ט ואפי' צרכי יחיד אם אינו מעשה אומן התירו ואפי' בדברים האסורים התירו בשביל הפועל אם אין לו מה שיאכל:
לשון ריא"ז
כשם שאסרה תורה לעשות מלאכה ביו"ט כך אסרו חכמים לעשות מלאכה במועד שהם ימי חולו של מועד של פסח ושל חג הסוכות ולפי שאיסורו מדברי סופרים התירו לעשות מלאכה בדבר האבד. הרמב"ן הטיל פשרה שכל מלאכה שאינה לצורך המועד ואינה דבר האבד אסור מה"ת ומה שהוא לצורך המועד אע"פ שאינו דבר האבד וכן דבר האבד אע"פ שאינו לצורך המועד הוא *עי' לקמן בר"ן ד"ה גמרא השתא כו' שהביא דברי הרמב"ן באריכות:מדרבנן ואין לך אלא מה שאסרו חכמים בהם ולזה הסכים הרשב"א:
לשון ריא"ז
כשם שאסרה תורה לעשות מלאכה ביו"ט כך אסרו חכמים לעשות מלאכה במועד שהם ימי חולו של מועד של פסח ושל חג הסוכות ולפי שאיסורו מדברי סופרים התירו לעשות מלאכה בדבר האבד. הרמב"ן הטיל פשרה שכל מלאכה שאינה לצורך המועד ואינה דבר האבד אסור מה"ת ומה שהוא לצורך המועד אע"פ שאינו דבר האבד וכן דבר האבד אע"פ שאינו לצורך המועד הוא *עי' לקמן בר"ן ד"ה גמרא השתא כו' שהביא דברי הרמב"ן באריכות:מדרבנן ואין לך אלא מה שאסרו חכמים בהם ולזה הסכים הרשב"א: