אחד השומע ואחד השומע מפי השומע חייבין לקרוע. והעדים אין חייבין לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו. דכתיב ויהי כשמוע המלך את דבריהם ויקרע את בגדיו המלך קרע והם לא קרעו. פירוש ששמע מפי השומע כגון ששמע מאחד שהעיד אני שמעתי איש פלוני בירך את השם בפירוש. שאלו במספר דברים ממש אצ"ל.
ומפורש בירושלמי [סנהדרין ז,ח] לענין העדים ששנינו בהם. אמור מה ששמעת בפירוש. ואמרין ליה גדף. אלא אותו השם שאמרתי בפניכם קלל ובו קלל. כלומר מזכיר שם בן ד' אותיות. ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו. כלומר יכה יוסי את יוסי.
ועוד אמרו בירושלמי: ר' חייא אמר ר' יוסה מקשי תמן. תנינן הכרוז יוצא מלפניו. איש פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית וכו'. כלומר וכיון שאמרנו שומע מפי שומע חייב לקרוע. אפילו שאין השני מוסיף גדוף מפיו. אף השומעים הכרוז אומר איש פלוני חרף וגדף. למה אין הכל קורעין. שהרי יודעין שעל הזכרת השם שהזכיר וגדף הוא נסקל. ופריק שמענו מפי שומע. ושומע מפי שומע צריך לקרוע בתמיה. כלומר לא אמרו אלא בשומע מפי העד ששמע הגידוף ממש.
ושמעינן מהני שכל השומע סתם מפי עדים. פלוני קלל בשם זה קורע. וכן השומע מפי העד פלוני קלל בשם המיוחד או בכנוי הראוי לקרוע קורע עליו. והשומע שלא מפי עדים אינו קורע.
סנהדרין (ס' ע"א): אמר רב יהודה אמר שמואל השומע הזכרה מפי הארמי אינו חייב לקרוע. וא"ת רבשקה. ישראל מומר הוה. ואמר ר"י אמר שמואל אין קורעין אלא על שם המיוחד בלבד אבל בכינוי לא. ופליגי דר' חייא בתרויהו דאר"ח השומע הזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע. שאם אין אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים. ממאן אלימא מישראל מי פקירי כולי האי אלא פשיטא מארמי. ואי שם המיוחד מי גמירי. אלא לאו בכינוי. וש"מ אפילו מארמי ש"מ. והלכתא כר"ח הלכך מן הארמי אינו קורע. אבל מישראל חייב לקרוע. אפילו בזמן הזה ואפילו בכינוי:
ומפורש בירושלמי [סנהדרין ז,ח] לענין העדים ששנינו בהם. אמור מה ששמעת בפירוש. ואמרין ליה גדף. אלא אותו השם שאמרתי בפניכם קלל ובו קלל. כלומר מזכיר שם בן ד' אותיות. ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו. כלומר יכה יוסי את יוסי.
ועוד אמרו בירושלמי: ר' חייא אמר ר' יוסה מקשי תמן. תנינן הכרוז יוצא מלפניו. איש פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית וכו'. כלומר וכיון שאמרנו שומע מפי שומע חייב לקרוע. אפילו שאין השני מוסיף גדוף מפיו. אף השומעים הכרוז אומר איש פלוני חרף וגדף. למה אין הכל קורעין. שהרי יודעין שעל הזכרת השם שהזכיר וגדף הוא נסקל. ופריק שמענו מפי שומע. ושומע מפי שומע צריך לקרוע בתמיה. כלומר לא אמרו אלא בשומע מפי העד ששמע הגידוף ממש.
ושמעינן מהני שכל השומע סתם מפי עדים. פלוני קלל בשם זה קורע. וכן השומע מפי העד פלוני קלל בשם המיוחד או בכנוי הראוי לקרוע קורע עליו. והשומע שלא מפי עדים אינו קורע.
סנהדרין (ס' ע"א): אמר רב יהודה אמר שמואל השומע הזכרה מפי הארמי אינו חייב לקרוע. וא"ת רבשקה. ישראל מומר הוה. ואמר ר"י אמר שמואל אין קורעין אלא על שם המיוחד בלבד אבל בכינוי לא. ופליגי דר' חייא בתרויהו דאר"ח השומע הזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע. שאם אין אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים. ממאן אלימא מישראל מי פקירי כולי האי אלא פשיטא מארמי. ואי שם המיוחד מי גמירי. אלא לאו בכינוי. וש"מ אפילו מארמי ש"מ. והלכתא כר"ח הלכך מן הארמי אינו קורע. אבל מישראל חייב לקרוע. אפילו בזמן הזה ואפילו בכינוי: