בדברי תורה כיצד. אבל אסור בד"ת מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות. ואם היו רבי' צריכין לו אינו נמנע. ומעשה שמת בנו של ר' יוסי בציפורי ונכנס לבי' המדר' ודרש כל היום. תאנא ובלבד שלא יעמיד תורגמן. אלא היכי עביד כי הא דתניא מעשה שמת בנו של ר' יהודא ב"ר אלעאי ונכנס לבית המדרש ונכנס ר' חנניא בן עקביא וישב בצדו ולחש הוא לר' חנניא בן עקביא ור' חנניא לתורגמן והתורגמן השמיע לרבים. כתב ר"ש ז"ל האיך אסור בדברי תורה והלא אמרו אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפלין. התם כגון קיום שאר מצות דעלמא אבל בדברי תורה דאית בהו שמחה כשהוא לומד ומשום הכי אסור. עוד יש לומר דכיון דמיחייב למיקרי קרית שמע שחרית וערבית ויוצא בה ידי חובתו ומקיים והגית בו כדאיתא בערכין. הלכך לא פסיקא ליה. וכן אסור במצות עונה ולא פסיקא ליה למחשבא בכלל מצות דבכל תשמיש אסור. אי נמי הנאה דמצוה לא קאמר.
לרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל טעמא דרבי' צריכין לו להתלמד ממנו הוא דמותר על ידי לחישה משום דתלמוד תורה טפי עדיף. הא לאו הכי באיסורו עומד. שמע מינה דכהן אבל ואין שם כהן אלא הוא אסור לו לקרות בתורה כל שבעה. דכיון דלאו מצוה היא דדחיא ליה אבילות אלא מפני דרכי שלום נתקנה וסגי ליה בישראל עומד וקורא. כל שכן במקום תלמידי חכמים דהא רב קרא בכהני. עד כאן לרב ז"ל. ולדעתנו שאין אבל יוצא כל שבעה לבית הכנסת אין צריך לומר שישראל עומד וקורא בו. ואין בו מפני דרכי שלום.
ואיכא מאן דאמר מותר לקרות באיוב ובקינות ובדברים הרעי' שבירמיה. דהא תניא [תענית ל' ע"א] בת"ב כל מצות שנוהגות באבל נוהגות בת"ב. ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה במדרש בהלכות ובאגדות. אבל קורא במקום שאינו רגיל לשנות וקורא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה דברי ר' מאיר ר' הודא אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לשנות. אבל קורא באיוב וקינו' ובדברים הרעים שבירמיהו. מדקתני רישא כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב. וקא פריט סיפא קורא באיוב וקינות. שמע מינה אבל קורא בהן.
ואיכא מאן דאמר כיון דקתני לה בתשעה באב ולא קתני בה באבל שמע מינה חמורין הן ימי אבל בכך מתשעה באב. כשם שהוא חמור ממנו לענין כפיית המטה ועטיפת הראש ועשיית מלאכה. וכן דעת רבינו בעל התוספות ז"ל ובירושלמי מצינו (ב).
עוד הקלו מקצת החכמים ואמרו שאין אסור בדברי תורה אלא יום ראשון. מדאמרינן לגבי תפלין רבא אמר כיון שהניח שוב אינו חולץ. והא רבא דאמר הלכה כתנא קמא דאמר שלשה. מצוה שאני אלמא משום דמצוה הוא לא אסרוהו בתפלין אלא יום ראשון. הילכך דברי חורה נמי מצוה הוא ואינו אוסר בה אלא יום ראשון בלבד. ואין נכון דאם כן תשמיש המטה נמי מצוה היא בעונ'. וכדתניא רשב"ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן. אלא בין שלשה ליום אחד משנינן מצוה שאני. אבל דברי תורה דכתיב בהו משמחי לב כל שבעה הן. ועוד לא דמי לתפלין. דהא פטר נפשיה בקרי' שמע שחרית וערבית כדאמרינן. תדע דהא בריתא קמיתא קתני באלו דברים שאבל אסור בהן. מלאכה רחיצה סיכה נעילת הסנדל ותשמיש המפיה ודברי תורה. ולא קתני תפלין ושאלית שלום. משום דאין נוהגות כל שבעה.
באבל (פ"י) תניא: חכם שמת לו מת באין ויושבין לפניו ונושאין ונותנין לפניו בהלכות אבלים. אם טעו משיבין בשפה רפה והוא אינו שואל. ואם רצה מדבר על ידי עצמו ואם לאו נותן רשות שידברו על ידו. מעשה בשמעון בנו של ר' עקיבא שמת והיה יושב ודורש כל היום כולו. וזה היה מעשה בר' שהיה יושב ודורש כל היום כולו. הך סיפא ברבים צריכין לו היא ואפילו בהלכות אחרות דורש. ורישא אינו שואל אבל משיב בהלכות אבלים וכן בכל אדם:
לרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל טעמא דרבי' צריכין לו להתלמד ממנו הוא דמותר על ידי לחישה משום דתלמוד תורה טפי עדיף. הא לאו הכי באיסורו עומד. שמע מינה דכהן אבל ואין שם כהן אלא הוא אסור לו לקרות בתורה כל שבעה. דכיון דלאו מצוה היא דדחיא ליה אבילות אלא מפני דרכי שלום נתקנה וסגי ליה בישראל עומד וקורא. כל שכן במקום תלמידי חכמים דהא רב קרא בכהני. עד כאן לרב ז"ל. ולדעתנו שאין אבל יוצא כל שבעה לבית הכנסת אין צריך לומר שישראל עומד וקורא בו. ואין בו מפני דרכי שלום.
ואיכא מאן דאמר מותר לקרות באיוב ובקינות ובדברים הרעי' שבירמיה. דהא תניא [תענית ל' ע"א] בת"ב כל מצות שנוהגות באבל נוהגות בת"ב. ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה במדרש בהלכות ובאגדות. אבל קורא במקום שאינו רגיל לשנות וקורא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה דברי ר' מאיר ר' הודא אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לשנות. אבל קורא באיוב וקינו' ובדברים הרעים שבירמיהו. מדקתני רישא כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב. וקא פריט סיפא קורא באיוב וקינות. שמע מינה אבל קורא בהן.
ואיכא מאן דאמר כיון דקתני לה בתשעה באב ולא קתני בה באבל שמע מינה חמורין הן ימי אבל בכך מתשעה באב. כשם שהוא חמור ממנו לענין כפיית המטה ועטיפת הראש ועשיית מלאכה. וכן דעת רבינו בעל התוספות ז"ל ובירושלמי מצינו (ב).
עוד הקלו מקצת החכמים ואמרו שאין אסור בדברי תורה אלא יום ראשון. מדאמרינן לגבי תפלין רבא אמר כיון שהניח שוב אינו חולץ. והא רבא דאמר הלכה כתנא קמא דאמר שלשה. מצוה שאני אלמא משום דמצוה הוא לא אסרוהו בתפלין אלא יום ראשון. הילכך דברי חורה נמי מצוה הוא ואינו אוסר בה אלא יום ראשון בלבד. ואין נכון דאם כן תשמיש המטה נמי מצוה היא בעונ'. וכדתניא רשב"ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן. אלא בין שלשה ליום אחד משנינן מצוה שאני. אבל דברי תורה דכתיב בהו משמחי לב כל שבעה הן. ועוד לא דמי לתפלין. דהא פטר נפשיה בקרי' שמע שחרית וערבית כדאמרינן. תדע דהא בריתא קמיתא קתני באלו דברים שאבל אסור בהן. מלאכה רחיצה סיכה נעילת הסנדל ותשמיש המפיה ודברי תורה. ולא קתני תפלין ושאלית שלום. משום דאין נוהגות כל שבעה.
באבל (פ"י) תניא: חכם שמת לו מת באין ויושבין לפניו ונושאין ונותנין לפניו בהלכות אבלים. אם טעו משיבין בשפה רפה והוא אינו שואל. ואם רצה מדבר על ידי עצמו ואם לאו נותן רשות שידברו על ידו. מעשה בשמעון בנו של ר' עקיבא שמת והיה יושב ודורש כל היום כולו. וזה היה מעשה בר' שהיה יושב ודורש כל היום כולו. הך סיפא ברבים צריכין לו היא ואפילו בהלכות אחרות דורש. ורישא אינו שואל אבל משיב בהלכות אבלים וכן בכל אדם: