שערי תורת ארץ ישראל על תלמוד ירושלמי ערלה · פרק 2 · הלכה 1 · Integer 4

ר' יונה בעי ולמה לא תנינן חלת דמאי כו'. — צ"ל: ולמה לא תנינן חלת דמאי (פי' שבא"י נחשדו עמי הארץ על החלה כ"ש בחלה פ"ד ה"ז ולפיכך תנן בדמאי רפ"ה בלוקח מן הנחתום שחייב להפריש חלה והכי מוכח בחלה פ"ד מ"ו ואמרינן עלה התם כשם שלא נחשדו ישראל על תרומה בארץ כך לא נחשדו על חלה בסוריא ומשמע דבא"י נחשדו) בגין דתנינן חלה לא תנינן חלת דמאי והתנינן תרומת מעשר של דמאי. ר' חנניה בשם שמואל מדומע של דמאי (פי' שנתערבה תרומת מעשר של דמאי בחולין) חייב בחלה (פי' אפי' לר"מ דמחמיר בתרומת מעשר של דמאי כשל תורה מ"מ אין מדומע שלו פוטר מן החלה אע"פ שהמדומע בתרומה ודאי פטור מן החלה כדתנן בחלה פ"א מ"ד ור' חנניה בשם שמואל מילתא באפי נפשה אמרה) א"ל ר' חייה בר לוליבא נוטל הוא דמיו מן השבט (פי' בלשון שאלה) כו'. למחר הוא מביא ודאי (פי' שיביא חלה מעיסה שלא נתערבה בה תרומה כל עיקר) ואומר מדומע הוא (פי' בתרומת מעשר של דמאי) כדי ליטול ממנו דמים כו' נהגין אתון מפקין חלה מן מדומע של דמאי כו' רוב העם מכניסין לבתיהן (כ"ה הנוסח בברכות פ"ז סוה"א, וביאור זה שהיו מכניסין לבתיהן לצורך עצמן את כל תבואתן ולא בשביל למוכרן לאחרים ואפי' מי שחשוד שלא להפריש מעשרות ממה שמוכר מ"מ הוא מפריש מזה שאוכל ולפיכך מדומע בתרומת מעשר של דמאי חייב בחלה דרוב עמי הארץ מעשרין הן ותרומת מעשר זו אינה תרומה והעיסה אינה מדומע).