רש"ש על יומא · דף 2b

גמרא ואימא צוה צוה דיוה"כ דכתיב ויעש כו'. הן לפי המבואר בש"ר ס"פ ל"ח ובויק"ר פכ"א דאהרן ה"ל רשות ליכנס בכל שעה שירצה בסדר הזה ולפ"ז יל"פ הכתוב דויעש כו' לא כפרש"י כשהגיע יוה"כ אלא תיכף כשא"ל משה הפרשה וכן שמעתי בשם הגר"א ז"ל. י"ל דכוונת הגמרא דנילף מצוה דאהרן היה טעון ג"כ פרישה בכל עת שהיה רוצה להכנס ולכפר אתא ליוה"כ ומתורץ קושיית התוס'. והא דקאמר הש"ס צוה דיוה"כ ל"ד אלא ר"ל דכתיב גבי יוה"כ והא דקאמר לקמן (ד) וכ"ת יוה"כ קמא הוא דבעי פרישה כו' דלפ"ז הל"ל יומא קמא. י"ל דלא על אהרן לבד קאמר אלא על כל כה"ג:

גמ' שם ואין דנין צותו מצוה. ק"ק דהא בהאי קרא כתיב ג"כ צוה בראשו אשר צוה ה' את משה:

גמ' שם אלא דנין כו' מפרישת שבעה ליום א'. ק"ל מנ"ל דהאי פרישה הוא משום יום הח' דפשטיה משמע שהיתה לחנכם בזה לכהונת עולם:

[רש"י ד"ה ואימא כפרה דקרבנות. כגון קרבנות יחיד כו'. הא דלא פי' בק"צ כגון שעירי המוספין דכתיב בהן ג"כ לכפר. הוא משום דלא א"ש עלייהו תירוצא דכל יומא איתנהו. אבל מ"מ יל"פ כגון פר הע"ד ושעירי ע"ז] :

תד"ה ואימא. דכי קאמר ריב"ל מתני תרתי כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה הנ"מ. וקשה דביבמות כו' הנ"מ היכא דליכא דדמי ליה כו'. כצ"ל: