שיטה מקובצת על בבא בתרא · דף 18b

אמר רב פפא בלוקח. כלומר בראובן שהיו לו שתי שדות ועושה באחת מהם דבורים ובאחת מהם חרדל ומכר הדבורים ושייר חרדל לפניו וכן נמי משרה וירק והלכך משכחת לה קמא דסמך בהיתר גמור ואקשינן אי בלוקח מאי טעמייהו דרבנן אפילו משרה וירק נמי ועוד מאי טעמא דרבי יוסי אפילו משרה וירק נמי כלשון הזה נמצא בקצת הנוסחאות והכי פירושו אי בלוקח כיון שנסמכו החרדל והדבורים בהיתר למה ירחיק החרדל ואפילו המשרה אף על פי שהוא לבדו המזיק למה ירחיק והלא בהיתר גמור נסמכו. ורבי יוסי נמי כי היכי דפליג בחרדל לפלוג נמי במשרה וירק ואם תאמר ומאי קושיא לוקמה בלוקח אחד וכגון שמכר הדבורים ואחר כך בא לסמוך בחרדל וכן נמי שמכר הירק ואחר כך בא לסמוך המשרה והשתא ודאי שפיר קאמרי רבנן דבעל חרדל שבא לסמוך מרחיק וכן נמי בעל המשרה. ויש לומר דעל כרחך אי בלוקח מיירי בשני לוקחים הוא דאי בלוקח אחד בכי הא לא היה אומר רבי יוסי שיכול בעל החרדל לומר עד שאתה אומר הרחק חרדלך כו' שהרי הדבורים ברשות גמור נסמכו. ואינו דומה למה שאמרנו למעלה שיכול בעל החרדל לומר כן לבעל הדבורים שקדם וסמך דהתם היינו טעמא משום דיכול בעל החרדל לומר לו אלו עמדתי אני וסמכתי באותה שעה שסמכת היה עליך להרחיק חצי ההרחקה ודייך שלא הוצרכת להרחיק בקדימתך אבל כאן שבהיתר גמור נסמכו מתחלה ולא מדין קדימה אלא שעשה בתוך שלו דין הוא שאם מכרה ובא עכשו לסמוך להם מזיק גמור הוא וצריך הוא להרחיק הלכך על כרחך בשני לוקחים הוא. ולי נראה דבין ללוקח אחד בין לשנים קפריך והכי קאמר אי בלוקח ובשני לוקחים קאמר תקשי לן לרבנן בין בחרדל ודבורים בין במשרה וירק ואי בלוקח אחד תקשי לן מיהא משרה וירק דמשרה וירק דומיא דחרדל ודבורים מאי ניהו בלוקח משרה שהוא המזיק כעין לוקח דבורים שהם מזיקים לחרדל ואם כן למה ירחיק מן הירק ועוד מאי טעמא דרבי יוסי במשרה וירק דמודה בו דמרחיקים את המשרה והלא ברשות גמור נסמכה המשרה כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"ן ז"ל: ופרכינן אי בלוקח כי איכא ירק אמאי מרחיק שכיון שבתוך שלו עושה מתחלה כשבא לוקח לעשות ירק לאחר מכאן למה ירחיק ועוד מאי טעמא דרבי יוסי אפילו משרה וירק נמי כלומר דאפילו אם באה לומר דלרבנן אף על פי שבתוך שלו עשה מתחלה לא יפה כחו בשביל זה כלל אלא כיון שעכשו הוא מזיק צריך להרחיק לרבי יוסי לא מצית אמרת הכי דכיון דמתיר בחרדל אף על מי שהיא מזיק אלמא דסבירא ליה דכיון דעשה בתוך שלו אהני ליה שאינו צריך להרחיק לאחר מכאן וכיון שהוא אינו צריך להרחיק אף בעל הדבורים אינו צריך מטעמא דכתיבנא לעיל וכיון דסבירא ליה לרבי יוסי דיפה כחו של בעל החרדל מפני שבתחלה ברשות עשה אפילו במשרה וירק נמי היה ליה למימר הכי ולמה מודה למשרה לתנא קמא. ואיכא נוסחי דגרסי ועוד מאי טעמא דרבי יוסי ועוד אפילו משרה וירק נמי ותרי תמיהי הוא דמתמהינן בדרבי יוסי חדא מאי טעמא דרבי יוסי דמשמע בשניהם בחרדל ובדבורים מדלא קאמר מתיר בחרדל ואוסר בדבורים וכדכתיבנא לעיל ואמאי נהי דבעל חרדל איני צריך להרחיק מפני שסמך ברשות בעל הדבורים אמאי אינו מרחיק דליכא למימר הכא מאי דאמרינן לעיל למאן דאמר הבא לסמוך בצד המצר סומך דנהי דמהניא קדימתו שאינו צריך להרחיק אפילו הכי כל שאינו מרחיק אין השני צריך להרחיק דלא דמי דהתם הוא שלא זכה הראשון בדבר אלא מחמת קדימה ואלו רצה שני לעכב עליו באותה שעה היה רשאי אם הלה רוצה לסמוך והיה כופהו להרחיק חצי ההרחקה וכיון שכן אינו בדין שיזכה לגמרי שלא יצטרך להרחיק ויכוף את חברו להרחיק אבל כאן שסמך ברשות גמור שהרי הכל היה שלו בדין הוא שיזכה לגמרי ויכוף את חברו להרחיק. ועוד אפילו משרה וירק נמי כלומר אמאי מודה לרבנן במשרה וירק כיון דברשות גמור סמך מתחלה וכדפרישית לעיל. עד כאן לשונו.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: והשיב רב פפא בלוקח שניהם לקחו מן האחד זה מקום חרדל וזה מקום דבורים ומצא בעל חרדל את דבורים בצד המצר וכיון שהיו שם ברשות צריך בעל חרדל להרחיק. והקשה לו אי בלוקח מאי טעמא דרבי יוסי ולמה יאמר לו הרחק דבוריך והלא ברשות סמכם וזה בא בגבולו ועוד מאי טעמא דרבי יוסי דלא פליג אלא בדבורים וחרדל אפילו משרה וירק נמי דהא רבי יוסי על הניזק להרחיק סבירא ליה. והקושיא הזאת לא באה לכאן אלא לברר דברי רבי יוסי ולומר שאין הענין בא בטוב לזה התירוץ אבל צריך תירוץ אחר ליישב הענין אלא אמר רבינא לעולם לאו בלוקח ולא כמו שאתה סובר דרבנן מודו לרבי יוסי דתרווייהו מזקי אהדדי אלא קסברי על המזיק להרחיק עצמו בין שהוא ראשון בין שהוא אחרון כלומר ואין כאן אלא מזיק אחד והוא בעל החרדל הנזכר אבל בעל הדבורים לא נקרא מזיק על כן סומכים למצר. חזר בעל הגמרא ודקדק על רבינא מכלל דרבי יוסי סבר על הניזק להרחיק אם כן אפילו משרה וירק נמי ומשני לעולם רבי יוסי נמי על המזיק סבירא ליה מדלא פליג אמשרה וירק ולרבנן קאמר להו לדידי כו'. חזר והקשה לו שלא נוכל לומר דרבי יוסי על המזיק להרחיק סבירא ליה דתנן כו'. ולא מתוקמא במסקנא בלוקח כמו שכתב הרב ז"ל והמבין יבין. עד כאן.

מכלל דרבי יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו. אלישנא דרבינא קפריך דכיון דקאמר קסברי רבנן משמע דרבנן הוא דקסברי הכי אבל לא רבי יוסי דאם איתא הוה ליה למימר אמר רבינא על המזיק להרחיק את עצמו. ואי רבי יוסי על הניזק להרחיק את עצמו סבירא ליה מאי טעמא במשרה וירק דמודה. ואסיקנא דודאי רבי יוסי על הניזק סבירא ליה ולדבריהם דרבנן קאמר להו. אם תאמר היכי קאמר רבי יוסי מתיר בחרדל כלומר דלרבנן הוה להו למשרי בחרדל דאדרבה כיון דתרווייהו מזקי אחדדל וסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו זה מרחיק וזה מרחיק הוה ליה למימר. ויש לומר דכלפי מה שאמרו חכמים מרחיקים את החרדל אמר להו רבי יוסי שאלו רצה בעל החרדל לסבול נזקיו של דבורים כדי שלא יצטרך גם הוא לעקור חרדלו ויהא הפסידו מרובה אלא שרוצה להציל את עצמו שלא להתרחק בטענה זו שיאמר עד שאתה אומר לי להרחיק גם אתה הרחק למי שגם אתה מזיק ועל המזיק להרחיק עצמו ולכוף את חברו בעל הדבורים גם כן להרחיק חצי ההרחקה שומעין לו. ואהדרו ליה רבנן דבורים לחרדל לא מזקי אי בביניתא כו'. כן נראה פירוש שטה זו לפי גירסת הגאונים ז"ל דלא גרסי בדרבינא אלא אבל במקצת הספרים גרסינן אלא וגם רבינו תם ז"ל גריס כן והכריח אותה מדתנא בתוספתא רבי יוסי מתיר בחרדל שאומר לו כדרך שאתה עשית בתוך שלך אני עושה בתוך שלי אלמא בבאו עכשיו לעשות ולסמוך חרדל לדבורים קאמר ולא בלוקח וכן משמע סתם הרחקת משרה מן הירק וחרדל מן הדבורים שעכשיו באים לסמוך המשרה לירק והחרדל לדבורים ולא כשכבר נסמכו בהיתר. ומורי הרב ז"ל כתב שבלשון התוספתא אף לגירסת הגאונים ז"ל דהכי קאמר רבי יוסי מתיר אפילו לזרוע שם חרדל בכל שנה הואיל ונסמך מתחלה ברשות גמור וקנאו כן משום דמימר אמרי דמסתמא לקיימו שם לעולם מכרו כיון שגם דבורים של מוכר מזיקות את החרדל הלכך כשיתלש חרדל זה רשאי הלוקח לסמוך ולזרוע שם חרדל והיינו דקתני כך אני עושה בתוך שלי. הרשב"א ז"ל.
והתוספות מפרשים הסוגיא לפי זאת הגירסא בענין אחר כמו שכתוב שם. כתוב בתוספות ורבי יוסי סבר דדבורים מזקי לחרדל וצריך בעל דבורים להרחיק כל ההרחקה כו'. אף על גב דפרשינן לעיל לרבי יוסי היכא דראשון בהיתר סמך לא ירחיק לא זה ולא זה שאני התם נהי שבהיתר עשה מכל מקום שלא כהוגן עשה לסמוך לשדה אחר דבר שיכול להזיקו אבל כאן כשזרע זה החרדל היה כל השדה שלו הלכך על השני מוטל להרחיק. ואין לפרש רבי יוסי מתיר בחרדל ולא ירחיק לא זה ולא לזה דאינה סברא כלל מאחר דחרדל קדם ודבורים מזקי לחרדל אמאי לא ירחיק בעל הדבורים דאי לא תימא הכי אמאי הדר ביה ממה שהיה סבר תחלה שהדבורים קדמו ואוקמה שהחרדל קדם בהיתר וזה דוחק גדול דלרבנן אף על פי שהחרדל קדם בהיתר צריך להרחיקו. ועוד שלא הוצרך לומר דרבנן פליגי אדרבי יוסי וסברי דבורים לא מזקי לחרדל לוקמה בלוקח וכגון שהעמיד דבורים תחלה בהיתר ולכך בעל החרדל הבא לסמוך לרבנן ירחיק ולרבי יוסי כיון דתרווייהו מזקי אהדדי לא ירחיק לא זה ולא זה אלא מדשני הכי שמע מינה דפשיטא ליה דכל שני דברים המזיקים זה את זה והראשון סמך בהיתר גמור כגון בלוקח צריך השני להרחיק ולא היה רבי יוסי מתיר בחרדל אם דבורים קדמו השתא דאוקימנא דחרדל קדם צריכים אנו לומר לרבי יוסי שבעל הדבורים ירחיק. ואם תאמר כיון דאסיקנא דלרבנן דדבורים לא מזקי לחרדל לוקמה בלא לוקח וכגון שבאו שניהם לסמוך כאחד זה דבורים וזה חרדל כו' ככתוב בתוספות. אי הכי מאי טעמייהו דרבנן. דעל כרחך חרדל קדים דאי לאו הכי לא הוה מתיר רבי יוסי בחרדל להזקיק לבעל הדבורים להרחיק וכן משרה נמי קדם ואם כן אמאי צריך להרחיק אחר כך כשזה סומך הירק וכל שכן דתקשי לך חרדל שגם הדבורים מזיקים לחרדל כי בעל התלמוד לא הבין דברי רב פפא והיה סבור דגם רבנן סברי דתרווייהו מזקי אהדדי כי כן משמע מדברי רבי יוסי והוא לא היה סבור כי רבנן פליגי בזה. ועוד מאי טעמא דרבי יוסי דלא פליג אלא בחרדל אפילו משרה וירק כו'. ואם תאמר מאי פריך דין הוא בחרדל שלא ירחיק אלא אדרבה בעל הדבורים מרחיק שהרי הדבורים מזיקים לחרדל אבל הכא ירק לא מזיק למשרה הלכך סבר רבי יוסי דבעל המשרה ירחיק. ויש לומר כיון שחרדל גם הוא מזיק לדבורים ואפילו הכי לא מצריך רבי יוסי לבעל החרדל להרחיק חצי ההרחקה אלמא משום דקדם בהיתר גמור לא מצריך ליה מידי אי הכי אפילו משרה וירק נמי דיש לדמות לאילן ובור. ומשני רבינא כו' לכתוב בתוספות. ופריך כיון דשמעינן ממילתא דרבינא דלרבנן דבורים לא מזקי לחרדל הוא הדין לרבי יוסי דבהאי סברא לא פליגי ואם כן אפילו משרה וירק נמי כו'. ומשני דרבי יוסי סבר תרוייהו מזקין אהדדי ובהא פליגי רבנן ורבי יוסי ועכשיו ירד לסוף דברי רב פפא. לשון תוספי הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: תא שמע מרחיקים את המשרה מן הירק כו'. טעמא דאיכא ירק כו' ואמאי הכא נמי לימא ליה אף על גב דליכא ירק השתא למחר ממליכנא ועבידנא ירק. ומהדרינן לא לעולם כי ליכא ירק נמי לא סמיך פירוש והא דקתני מן הירק הא קמשמע לן דמשרה קשה לירק. אי הכי אימא סיפא כו' ואי לא סמך היכי משכחת לה. כלומר כיון דסבירא ליה לרבי יוסי דבורים או חרדל תרווייהו מזקי אהדדי אי סבירא לן הבא לסמוך אינו סומך היכי משכחת לה דמתיר לסמוך חד מיניה מעיקרא הא ניחא אי סבירא לן בליכא ירק נמי סומך משרה וממילא שמעת דלרבי יוסי נמי כי ליכא דבורים סומך חרדל וכי ליכא חרדל סומך דבורים משכחת לה בדסמיך בעל חרדל חרדלים מעיקרא וכי אתא חבריה למעבד דבורים דתנא קמא דאית ליה חרדל הוא דמזיק ליה לדבורים אבל דבורים לא קמזקי לחרדל כיון דקעביד חבריה דבורים השתא יכול למימר ליה סליק להאי חרדלא די לך מנאי דקמזקי להו לדבורים דילי ולרבי יוסי דסבר דתרווייהו מזקי אהדדי מצי אמר ליה אדרבה את סליק דבורים דידך דקא מזקי לחרדל דילי והוא הדין נמי אלו קדים האי וסמיך דבורים וקאתי חבריה השתא למסמך חרדל ולסלוקי לדבורים דחבריה דקא מזקי ליה לחרדל דיליה דמצי היאך מימר ליה אדרבה את סליק חרדלך דקא מזיק ליה לדבורים דילי דהא אנא הוא דקדימנא ועבידנא מעיקרא אלא אי אמרת דכי ליכא ירק נמי לא סמיך הכא נמי אמאי סמך בעל חרדל חרדליה מעיקרא כיון דסבירא ליה לרבי יוסי דחרדל ודבורים מזקי תרווייהו אהדדי וכל חד מינייהו לא לסמוך לא חרדל לסמוך משום דבורים ולא דבורים לסמוך משום חרדל. ואוקמא רב פפא בלוקח וכענין מה שפירשנו אותו למעלה וכגון שהיתה השדה כולה לראובן יהיה לו שם חרדל זרוע ואחר כך קנה ממנו שמעון מחציתה וכשנמדדה השדה הגיע מדה עד מקום חרדל וכן משרה וכן כרישין אבל שתי שדות שהם מתחלתם אחד לראובן ואחד לשמעון אין אחד מהם יכול לסמוך לא משרה מפני ירק ולא כרישין מפני בצלים ולא חרדל מפני דבורים ולרבי יוסי נמי לא חרדל יכול לסמוך מפני דבורים ולא דבורים מפני חרדל. ואקשינן אי בלוקח אמאי מרחיק כלומר אמאי מרחיק לרבנן כלל משרה מפני רק כיון שמתחלה היו שם קודם שקנה שמעון אותה מחצה שניה ממנו למה הוא חייב להרחיק אותם כלל ועוד מאי טעמא דרבי יוסי למה אמר מפני שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלי דשמע מינה דטעמא דבאים ואוכלות דהוה ליה בעל חרדל ניזק הוא דאינו חייב להרחיק הא אין באות דהוה ליה מזיק ולא ניזק חייב להרחיק כיון דשמעון לוקח הוא מראובן אמאי חייב ראובן להרחיק כלל. ועוד לרבי יוסי כיון דלוקח הוא שמעון מראובן מאי איריא חרדל הוא דאין חייב ראובן להרחיק אפילו משרה וירק נמי אין חייב להרחיק ואיבטיל ליה האי תירוצא דרב פפא וממילא אתברר דהאי מתניתין ליכא לאוקמה דכי ליכא ירק נמי לא סמיך דאם כן קשיא הא דרבי יוסי. אלא לעולם כי איכא ירק הוא דלא סמיך אבל כי ליכא ירק סמיך וקא אתא רבינא השתא לפרושי טעמא דמלתא משום דקסברי רבנן על המזיק להרחיק עצמו הלכך טעמא דאיכא ירק הוא דלא סמיך משום דאיכא היזיקא אבל ליכא ירק כיון דאכתי ליכא היזיקא סמיך ולא מצי חבריה למימר ליה למחר ממליכנא ועבידנא ירק דכיון דעל המזיק להרחיק את עצמו הא ליכא עליה פסידא דכי ממליך ועביד ירק הא קא מחייב האי לסלוקי היזיקא מיניה ורבי יוסי מתיר בחרדל היכא דקדים לדבורים שישאר כמות שהוא ולא יהא חייב להרחיקו מפני הדבורים שעשה חברו ולא התיר כן במשרה וירק. ואוקימנא לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי על הניזק להרחיק את עצמו ואפילו משרה וירק נמי אין חייב להרחיק לא שנא איכא ירק ולא שנא ליכא ירק אלא לדידכו דאמריתו על המזיק להרחיק את עצמו תינח משרה הוא דהיכא דאיכא ירק צריך להרחיק אותה ממנו משום דמשרה היא דמזקא ליה לירק וירק לא קא מזיק לה למשרה אלא חרדל מדבורים כיון דתרווייהו מזקי אהדדי והוה ליה כל חד מנייהו מזיק אמאי חייב בעל חרדל להרחיק מפני דבורים אדרבה בעל דבורים הוא שחייב להרחיק מפני חרדל שהרי החרדל הוא עשוי שם קודם הדבורים. ורבנן דבורים לחרדל לא קא מזקי אי בביניתא פירוש הזרע עצמו שנזרע בקרקע לא משכחת ליה שהרי בתוך הקרקע היא זרועה והעפר מכסה אותה ואי בטרפא שהוא הצמח שלה אי נמי אכלי ליה דבורים ליכא כהאי היזיקא כיון שהרי העיקר עדיין ישנו בארץ הדר פארי זימנא אחריתי. עד כאן לשונו.