שיטה מקובצת על בבא בתרא · דף 92a

רבי שמעון בן גמליאל אומר זרעוני גנה שאינם נאכלים חייב באחריותן. אמרינן בגמרא דהכי קאמר שרבי שמעון בן גמליאל אומר זרעוני גנה כו' וקשיא לן מאי קא משמע לן פשיטא כיון שאינן נקחין אלא לזריעה ואינן ראויין לה אין לך מקח טעות יותר מזה. ונראה לי דהא אתא לאשמועינן דאף על פי שיודעין ואי אפשר להחזירן חייב שהרי הוא כמו שפירש לו מוכר וכו' הבא לי חיטי ואחזיר לך דמיהן קמשמע לן דלא.
ומכאן שהלוקח מקח מחברו והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם ואחר שהוליכו נמצא בו מום אינו יכול לומר לו החזיר לי מקחי אלא המוכר מחזיר לו את הדמים והמוכר מיטפל להביא ממכרו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ז מהלכות מכירה. והא דאמרינן חייב באחריותן דוקא כשזרען בקרקע בדוקה ושנים כתקנן אבל זרעם בטרשים או שלא היו שנים כתקנן אינו חייב דתלינן בשנים או בריעות הקרקע אלא אם כן באו בקיאים ואמרו שראו אותם ולא היו ראוין לזריעה וכן נראה מדברי הריא"ף ז"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: ואם תאמר אמאי חייב באחריותן לימא ליה החזר לי זרעוני ואחזיר לך הדמים ואפילו זרעוני פשתן דחזי לאכילה איכא מאן דאמר בגמרא דחייב באחריותן ואמאי כיון דחזו לאכילה יחזיר לו הזרעים ויחזיר לו הוא הדמים. ויש לומר כיון דבתר רובא אזלינן דזבני לזריעה איהו הוא דאפסיד אנפשיה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שיזרעם. והכי תנן בפרק פסולי המוקדשין השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו לחכם כו' השוחט את הטרפה ומכרה ונודע שהיא טרפה כו'. עד כאן לשונו.
ווה לשון הרשב"א ז"ל: המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן. כלומר אפילו זרע פשתן דרובו לזריעה כדאיתא בגמרא. רבי שמעון בן גמליאל אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן. ותנא קמא מודה בהא אלא דהוצאה איכא בינייהו כדאיתא בגמרא. ואי נמי כולה רבי שמעון בן גמליאל היא כדאיתא בגמרא. וחייב באחריותו דקאמרינן כתב רבינו חננאל ז"ל כשמתברר שהפירות היו רעים ולפיכך לא צמחה וכן הדבר בודאי דאי לא המוציא מחברו עליו הראיה. ומיהו אם זרען בקרקע בדוקה והשנה כתקנה בהא ודאי משמע דבודאי שמחמת ריעות הזרעים משוי לה. וכשמשלם המוכר אין הלוקח מנכה דמי הזרעים ואפילו דמי עצים בעלמא ואף על פי שאי אפשר להחזירם לו שהרי זרעם ועל כן מסרם לו המוכר וכל המקח בטל ולוקח זה לא פשע בכלום אינו חייב לשלם לו כלום. ותנן בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו לחכם מה שאכלו אכלו ומחזיר להם את הדמים ומה שלא אכלו קובר ויחזיר להם את הדמים. השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים ומה שלא אכלו יחזיר ויחזיר להם את הדמים. מכרוהו לעכו"ם או הטילוהו לכלבים ישלמו דמי הטרפה. ותנו רבנן המוכר בשר לחבירו ונמצא בכור פירות ונמצא טבלים יין ונמצא נסך מה שאכלו אכלו ויחזיר את הדמים כו'. עד כאן לשונו.

הרי זה מקח טעות. הקשה רבי מאיר מאי טעמא דרב אמאי לא אמר סמוך מיעוטא דזבני לשחיטה לחזקה דממונא והוה ליה פלגא ופלגא ונימא המוציא מחברו עליו הראיה. ותירץ דסבר רב דכל חזקה שנשנית דלפעמים זה מוחזק ולפעמים זה מוחזק לא חשיבא חזקה דמעיקרא היה הלוקח מוחזק ועכשיו המוכר. תוספי הרא"ש ז"ל.

ושמואל אמר יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך. משום דקיימא לן זה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה וכיון דשקלינהו מוכר לזוזי מן הלוקח בעידן מכירה לית ליה השתא להדורינהו מיניה אלא בראיה ושמע מינה דהיכא דלא שקל להו מוכר עדיין לזוזי דלית לן לאפוקינהו מן הלוקח אלא בראיה וכיון דליכא ראיה יכול הלוקח לומר לו לרדיא הוא דזבני מיניה. הא דאמרינן וליחזי דמי היכי איכא לאקשויי עליה הא דתנן בפרק הספינה מכר את הצמד כו' וחכמים אומרים אין הדמים ראיה וקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים אלמא דמים לא הוו ראיה והכא אמרינן וליחזי דמי היכי אלמא דמים הוו ראיה. ואם תאמר כיון דאוקימנא להאי מתניתין דקתני אין הדמים ראיה דהוי ביטול מקח ואמרי נמי ואי בעית אימא לא קשה כאן בכדי שהדעת טועה כו' דשמע מינה דאף על גב דדמים לא הוו ראיה לשוויי בקר בכלל זביני צמד וצמד בכלל זביני בקר מכל מקום היכא דהויא אונאה יתר על השתות ובכדי שהדעת טועה דהוי ביטול מקח מחמת האונאה הכי נמי איכא למימר דהאי דאמרינן וליחזי זוזי היכי דמהאי טעמא הוא משום דאמרינן מה נפשך אי לרדיא הוא דזבין הא ודאי מקח טעות הוא ואי לשחיטה זבין ביטול מקח הוא אם כן תינח היכא דהויא אונאה בכדי שהדעת טועה היכא דהויא בכדי שאין הדעת טועה מאי איכא למימר ומדקא פסיק ואמר ליחזי דמי היכי ולא פליג בין היכא דהויא אונאה בכדי שהדעת טועה מכלל דהאי וליחזי דמי היכי דאמרינן דליהוי ראיה דלרדיא זבן הוא דאמרינן ליה כי היכי דליהוי מקח טעות ולאו משום אונאה כי היכי דליהוי ביטול מקח וכיון שכן קשיא האי מתניתין דקתני אין הדמים ראיה אהא דאמרי הכא וליחזי דמי היכי. ואיתחזי לן בפירוקא דהא דהמוכר שור לחברו ונמצא נגחן לא דמי למתניתין דאין הדמים ראיה דכי קתני אין הדמים ראיה הני מילי לעיוני בזביני מידי דלא זבין ליה בהדיא כגון צמד ובקר אבל לברורי מלתא לזבינא גופא היכי הוה דנדע אי הוי זביני אונאה בכי הא לא אמרי רבנן אין הדמים ראיה אלא לעולם הוו ראיה דגלויי מילתא הוא עליה דההוא זבינא היכי הוה מילתא ומשום הכי אמרי הכא לענין המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן וליחזי דמי היכי. אי נמי איכא לפרוקי דלא דמי דין המוכר שור לחברו לדין צמד ובקר דאלו מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן גלויי דעתא דלוקח הוא דבעינן אי לרדיא זבן אי לשחיטה זבן ולא איכפת לן בדעתיה דמוכר בהכי כדאמרינן וליחזי אי גברא דזבין לרדיא לרדיא אי גברא דזבן לנכסתא לנכסתא דשמע מינה דגלויי דעתא דלוקח הוא דבעינן בהכי ולא גלויי דעתא דמוכר וכיון דלוקח הוא נהי דיהיב זוזי משום הכי הוו ראיה לגלויי דעתיה בהדי זביני דהא זוזי דידיה הוו ואיהו הוא דיהבינהו ואף על גב דזוזי ביד מוכר נינהו מדאמרינן ואי ליכא זוזי לשקול תורא בזוזי דשמע מינה כבר שקלינהו מוכר והוו להו ברשותיה והוה ליה לוקח מוציא מיד חברו כיון דלא איכפת לן הכא בדעתא דמוכר אלא על דעתיה דלוקח בעידן זביני הוא דסמכינן ומוכר הא לא יכול לברורי אי הוה דעתיה לרדיא ואי לנכסתא משום הכי מפקינן להו מיניה דמוכר ומהדרינן להו ללוקח ולא מהני ליה למוכר האי דאיתנהו ברשותיה אבל בדין צמד ובקר דעתיה דמוכר נמי בעינן לגלויי אי גמר לאקנויי ללוקח צמד בהדי בקר או בקר בהדי צמד או חד מינייהו בלחוד הוא דגמר לאקנויי משום הכי לא הוו הני זוזי דיהבינהו לוקח ראיה לגלויי דעתיה דמוכר אי גמר לאקנויי ליה תרווייהו או לא. ועוד דכיון דלאו זוזי דמוכר אלא זוזי דלוקח לא חביבי הנהו זוזי עליה דמוכר כי היכי דליקני ליה בהו תרווייהו אלא צמד ובקר הוא דחביבי עליה טפי מהנהו זוזי דלוקח ואכתי איכא למימר דחד מינייהו בלחוד הוא דאקני בהו ולא תרווייהו. וכד מעיינת בהו בהני תרי פירוקי משכחת להו דפירוקא מעליא נינהו. הרא"ם ז"ל.

ואי דליכא לאשתלומי מיניה לישקול תורא בזוזי כו'. כך הגירסא ברוב הספרים בהלכות הריא"ף ז"ל. ושמעינן מינה דכל היכא דאית ליה זוזי ללוה לא מצי למימר למלוה שקול מטלטלי אלא זוזי יהיב בעל כרחו. והיכא דלית ליה זוזי ואית ליה מטלטלי וארעא אף על פי שלא נמצא דינו מפורש בתלמוד דעת הגאונים ז"ל דכי היכי דבאית ליה זוזי זוזי יהיב ליה ולא מטלטלי הכי נמי כי לית ליה זוזי ואית ליה ארעא ומטלטלי מטלטלי יהיב ליה ולא ארעא דדמי טפי לזוזי וכך נראין דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות מלוה ולוה. הר"ן ז"ל.