שיטה מקובצת על בבא בתרא · דף 46a

אומן אין לו חזקה הא אחר אמאי יש לו חזקה. היכי דמי אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה. הא דלא אסיק בה אי דאיכא עדים וראה משום דאתרי לישני דרבה קא בעי לאותובי ממתניתין והכי קאמר אי דאיכא עדים ולא ראה והמפקיד אצל חברו בשטר צריך להחזיר לו בשטר אחר אמאי מהימן ואי בדראה ודוקא בדאיכא עדים נמי אחר אמאי יש לו חזקה אלא לאו דליכא עדים ובדראה וקתני אומן אין לו חזקה משום דכל ראה הוה ליה ככלים העשוים להשאיל ולהשכיר הא אחר נאמן. והא דלא קאמר אי דליכא עדים ולא ראה משום דהא פשיטא להו דכל דליכא עדים ולא ראה אפילו אומן יש לו חזקה ויכול לומר לקוח הוא בידי לכולי עלמא וסלקא הא דרבה בתיובתא.
והלכך לענין פסק הלכה לפי פירוש זה מסר לו בעדים ולא ראה לכולי עלמא נאמן לומר לקוחה היא בידי מגו דאי בעי אמר החזרתיו ובשבועת היסת כאלו אמר החזרתי וכל שכן בדליכא עדים ולא ראה. מסר לו שלא בעדים וראה אינו נאמן דראה הוו להו ככלים העשוים להשאיל ולהשכיר ואלו אחר נאמן וכל שכן בדאיכא עדים וראה שאינו נאמן לומר החזרתיו ולקחתיו דבהא אפילו אחר לא מהימן כדמשמע דאמר רב נחמן היכי דמי אי דאיכא עדים כלומר וראה אחר אמאי יש לו חזקה. זהו שיטת הגאונים ז"ל ולזה הסכימו כולן. ולפי פירוש זה אין לו חזקה דאומן בענין שהוצרכנו לומר באחר שיש לו חזקה והיינו דוקא ביורד לתוך שדה הידועה לחבירו דאלו בשדה שאינה ידועה לחברו אינו צריך לחזקת שלש שנים וכדתנן שדה זו של אביך היתה ולקחתיו ממנו נאמן הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכן באומן שרואים תחת ידו טלית הידוע לבעל הבית אינו נאמן וכן עבד ואף על פי שהחזיק בו שלש שנים הא בשאינו ידוע או שלא ראה דהיינו כאלו אינו ידוע אפילו באומן נאמן ולא בזה דברה משנתינו כן נראה לי. אלא שהריא"ף ז"ל חולק בדבר ואומר כי לעולם אומן אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי ואביי ורב נחמן לית להו נאמנות לקוח לאומן בשום מגו ורבה דאמר דנאמן כל שיש לו מגו הא איתותב. ויש מביאים ראיה קצת לדבריו מדאמר אביי קתני מיהא ראה דלכאורה משמע דלדידיה בין לא ראה בין ראה אינו נאמן לומר אתה מכרתו לי אתה נתתו לי. ואני כבר כתבתי למעלה שאין מביאים ראיה דכלפי דאקשינן רישא אסיפא ואצטריך רבא לאוקמי סיפא באחר אמר אביי רישא מיהא קתני באומן וקתני ראה. עוד יש לדבריו קצת ראיה מדאקשי ליה אביי אי הכי כלומר דנאמן לומר לקוח הוא בידי לכאורה דאביי לית ליה דיהא נאמן בלקוח משום מגו אלא דדחקינן לאידך פירושא דאביי משום דדמו לדברים העשוים להשאיל ולהשכיר אתי בה. ולפי דברים אלו הא דתניא בברייתא ראה הוא הדין דהוה מצי למנקט אפילו בדליכא עדים ולא ראה ובמודה שהוא תחת ידו וטוען שלקחו ממנו אלא דניחא ליה למנקט דאינו צריך להודאתו אלא כל שראה תופס בטליתו והולך. הרשב"א ז"ל.
והרמב"ן ז"ל תירץ דאפשר דלאביי כי קתני ראה לאו משום רישא דאין הכי נמי דברישא אפילו לא ראה כל היכא דמודה דגביה הוא אלא שטוען אתה מכרתו לי אלא דנקטינן משום רבותא דסיפא דלאחר אף על גב דראה יש לו חזקה. ואינו מחוור בעיני דאם כן מאי מותיב ליה אביי לרבה היכי דמי אי דאיכא עדים למה לי ראה לימא ליה לעולם דאיכא עדים ודקשיא לך למה לי ראה משום רבותא דסיפא נקטיה וכדסבירא ליה לאביי גופיה. הר"ן ז"ל.
וה"ר יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל תלמידו הקשה עליו מדקתני בברייתא דקציצה כל זמן שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה ואוקימנא בדליכא עדים ולא ראה ולפיכך אומן נאמן מגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי. ונראה לי פירוש לפירושו דכיון דאמר רבא בהא דטעמא משום דאי בעי אמר לקוח הוא בידי ואביי לא אהדר ליה דליתיה מהאי טעמא אלא בדליכא עדים ולא ראה ומשום מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם או החזרתיו שמעינן מינה דבין למר ובין למר טעמא משום לקוח הוא בידי. וליתא דאביי הכי נמי קאמר ליה בדליכא עדים ולא ראה וכיון שכן הא איכא להימנו משום מגו דהחזרתיו או לא היו דברים מעולם. ודאמרינן גבי רמאי דפומבדיתא שפיר קאמר ראה תניא כתב הריא"ף ז"ל לאו למימרא דאי לא ראה ואמר ליה זבינתה ניהלאי מהימן אלא דאי אמר לא מפקינא ליה לא אמרינן ליה אפקיה דלחזיוה. והר"ז הלוי ז"ל והרמב"ן ז"ל כדברי הריא"ף ז"ל. ומכל מקום אפילו לדבריהם בלקוח הוא בידי אינו נאמן בשום מגו אבל אם טען החזרתיו נאמן דהא קיימא לן דהמפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים ואפילו בשטר נאמן בשבועה מגו דאי בעי אמר נאנסו ואין הפרש בדבר זה בין אומן לאחר וכל שכן באומר לא היו דברים מעולם שאם לא כן לא שבקת חיי לכל אומן ולפיכך כ"ז שלא ראה והוא דליכא סהדי דמסהדי על הקציצה דמגו במקום עדים לא אמרינן. ואם תאמר ומאי שנא בטענת לקוח הוא בידי שאינו נאמן ואפילו בדליכא עדים ולא ראה. ראיתי בנמוקי הרמב"ן ז"ל דתקנתם של אומנים עצמן היא כדי שיהו בעלי בתים מצויין אצל האומנים. ואם תאמר אם כן למה האמינום על הקציצה מדין מגו. יש לומר דכיון דודאי קצץ אלא שאין אנו יודעים כמה דין הוא שיהא האומן נאמן. ועוד כי לא עביד דמשקר כולי האי בשומא דמלתא ידועה היא ולפיכך לא החמירו עליו כל כך והעמידוהו על דינו ולא עוד אלא שראוי להקל עליו משום כדי חייו וכדאמרינן לעיל גבי הנהו עזי דאכלו חושלא בנהרדעא. וכתב הרב מורי ז"ל בשם גאון ז"ל דכשהטלית בידו אפילו לא משתבע לא מפקינן מיניה וכן בכל הנשבעים ונוטלים שהנטילה מן הדין כו' והשבועה מתקנת חכמים כגון הבא ליפרע מנכסי יתומים והפוגמת כתובתה ועד אחד מעידה שהיא פרועה בכל אלו אם נטלו בלא שבועה לא נחתינן לנכסייהו אלא משמתין להו עד דמשתבעי הלכך כשהכלים ביד אומן כיון שהוא תפוס ועומד אין מוציאים מידו אפילו אינו נשבע להכי תנא על בעל הבית להביא ראיה ללמדנו שהוא מחזיק בה מן הדין עד שלא נשבע ואין מוציאים מידו אבל כשנתנה לו שאם נשבע נוטל ואם אינו נשבע אינו נוטל להכי תנא בה נשבע ונוטל כן כתב מורי ז"ל. מדקתני בברייתא ראה עבדו ביד אומן דאומן אינו נאמן לומר לקוח הוא בידו הא אחר נאמן שמע מינה דאומן אפילו לאחר שלש אינו נאמן דאלו בתוך שלש אפילו אחר אינו נאמן. יש מרבותינו נ"ע שאמרו דאומן אפילו במטלטלים אינו נאמן לעולם מדעריב ותני בברייתא טלית ועבד עבדו ביד האומן וטליתו ביד כובס שמע מינה חדא דינא אית להו דאומן לעולם אינו נאמן. ואיני רואה בזה דבר ברור דאיכא למימר האי כדיניה והאי כדיניה ובשלמא עבד אדם עשוי להניח עבדו אצל אומן ללמדו אומנות שלש וארבע שנים וכן נהגו אבל טלית אי אפשר דמניחו שלש וארבע שנים אצל כובס לכבסו אלא אם תדחוק אני אומר שמא שכחו אצלו ואם כן הגודרות גם כן לא תהא להן חזקה לעולם אני אומר ממתין היה לתבוע ושכח אלא מסתברא שדברים אלו תלויין בראיית בית דין ואין לך בהן אלא מקומן ושעתן ועל כן לא נתנו בהם חכמים שיעור כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וכי אין אדם עשוי לומר לאומן כו'. הלכך יש לתלות האומן שטעה ומכר טליתו והאומן נתן לזה טליתו של חליפי טלית שלו שמכר ונתן דמיו לחברו ואם הוא שוה יותר משלו כשיבא חברו יתן לו את העודף או יחזיר לו חברו דמי טליתו ויקח טליתו. והא דתלינן בהכי משום דאמר ליה אומן הילך טלית סתם כדמסיק ואזיל ואם יבא חברו כיון שיש לו עדים שזה טליתו או שיתן לו סימניה נאמן לומר לא צויתי לאומן למכור טליתי ולא לקחתי דמי שום טלית של אחרים מן האומן דנהי דתלינן שאומר לאומן למכור טליתו כל זמן שהדבר בספק אבל היכא דאתי בעל הטלית וטוען ברי נאמן והיינו דקתני עד שיבא הלה ויטול את שלו כלומר כיון שיש לו עדים שהיא שלו.
עלה בידינו אומן אין לו חזקה אף על פי שמסר לו שלא בעדים כיון שראה הכלי בידו ועדים מכירים כי הכלי הזה היה של תובע מתחלה ושאר כל אדם יש לו חזקה. והוא שהכלי אינו עשוי להשכיר ולהשאיל ולפיכך נאמן לומר לקוח הוא בידי שהתפיסה חזקה וראיה על המקח שאין מחזיקים בני אדם בגנבים וגזלנים אבל תפיסת האומן אינה ראיה על המקח לפי שיש לתלות שבאו לידו בשאלה ושכירות ובמה אמרו שהאומן אין לו חזקה בכלים שהוא אומן כגון כלי צבעונים ביד הצבע וכלי עץ ביד חרש עצים וכן כיוצא בזה. והוא שראו עכשיו הכלי בידו ולא נפרדו ממנו עד שבא עם התובע לבית דין שתפס התובע את הכלי כשראהו אבל אם נפרדו העדים ממנו ואחר כך בא לבית דין מתוך שיכול לומר החזרתי לך יכול לומר לקוח הוא בידי. לא ראו עדים את הכלי עכשיו ביד הנתבע אף על פי שמסר לו את הכלי בעדים מתוך שיכול לומר החזרתיו לך יכול לומר לקחתיו אחר שמסרתו לי לתקנו שהמפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים ואם אמר אל תחזיר את הכלי שלא בעדים צריך להחזיר לו בעדים ואם אמר החזרתי לך שלא בעדים הרי זה נשבע ופטור מתוך שיכול לומר נאנסו שהיה פטור בשבועה ואם טען ואמר החזרתיו לך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן אבל כי קא טען החזרתי לך ביני לבינך לא מהימן במגו דאי בעי אמר החזרתיו לך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים לפי שירא לטעון כן פן יבואו ויכחישוהו. ואין הפרש בדין המוסר לחברו בין אומן לשאר כל אדם בסתם ולא פירש למה הוא מוסר לו יכול לטעון במקח או במתנה לקחתיו מידך אלא תולים דסתם המוסר כלי לאומן בסתמא לתקן מסרו לו אבל אם מסר לו בעדים בסתם ולא אמר לו אל תחזיר לי אלא בעדים מתוך שיכול לומר החזרתיו לך יכול לומר מתחלה במקח או במתנה לקחתיו מידך לפי שקודם שמסרת לי אמרת שתתן לי אותו כלי במתנה או מתחלה נתתי לך את דמיו. מסר כלי לחברו בפני עדים ורואים העדים את הכלי בידו אינו נאמן לומר לקחתיו אחר כך. ואף על פי שאינו נאמן אם היה הכלי יוצא מתחת ידי אחר וחברו תובע ואומר כלי זה שלי הוא והעדים רואים אותו ביד הנתבע ומכירים שהיה מתחלה של זה התובע וטען ואמר בפני אמרת לאומן למכרו לי או ליתנו לי במתנה והוא מכרו לי או נתנו לי במתנה נאמן מתוך שיכול לומר ממך לקחתיו שהרי כל אדם נאמן בכל כלי שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר לומר לקוח הוא בידי חוץ מן האומן. ואם טען האומן מכרו לי שאמר שלקחו ממך אף על פי שהוא נאמן לומר שכך אמר לו האומן אין לו להאמין לדברי האומן שאומר לו שלקחו מזה הואיל ויש עדים שהכלי הזה היה של חברו ותפיסת האומן לא היתה ראיה על המקח שהרי יש לתלות שמסרו בידו לתקנו ואין אומרים שהאומן היה נאמן כשמכרו לזה ואמר לו לקוח הוא בידי מתוך שהיה יכול להסתירו. מסר לו כלי לשומרו בפני עדים ואמר לו אל תחזירהו לי אלא בעדים והוא יוצא מתחת ידי אחר ואמר לו בעל הבית מה טיבו אצלך אמר לו אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה ובעלי הכלי טוען ואומר לאיש פלוני הפקדתיו בפני עדים ואמרתי לו אל תחזירהו לי אלא בעדים ולא החזירהו לי והוא נתנו לך שלא במצותי הדין עם בעל הכלי שאין תפיסתו של זה ראיה שהרי יש לומר מיד הנפקד בא לידו הואיל וחושדין את הנפקד שלא החזירו הוא מתחייב מדין לבעל הכלי. זה שאמרנו אומן אין לו חזקה אף על פי שהיה הכלי שלש שנים בידו אין לו חזקה כו' ככתוב הטעם לעיל וכן הדין בכלים העשוים להשאיל ולהשכיר שאינו נאמן לומר לקוחים הם בידי אפילו לאחר שלש שנים. הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת כל זמן שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה וכגון שאין שם עדים רואים את הטלית עכשיו ומכירים שהיא של בעל הבית לפיכך האומן נאמן לומר שתים קצצת לי מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם אבל חייב האומן לישבע כיון שהוא מוציא ממון שכל נוטל נשבע ואם לא רצה לישבע אין מוציאים הטלית מידו אלא משמתין אותו עד שישבע. נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל ואף על פי שלא שכרו בעדים ואין אומרים בעל הבית נאמן מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם חזקה שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו לכפור בכל אבל אם אמר לו בעל הבית פרעתיך כל שכרך נאמן מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם שהרי גם עתה כופר בכל הוא ואם שכרו בעדים שכיר בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו המוציא מחברו עליו הראיה. עליות הר"י ז"ל.