שיטה מקובצת על בבא בתרא · דף 103b

תאנא אם היה סלע יחידי אפילו (אין בו אלא בית רובע) כו'. כך היא גירסת רבינו האיי גאון ז"ל ולומר דכשאמרו נמדדין עמה אפילו טרשין של ארבעת קבין הני מילי טרשין כמין צרורות אבל סלע של בית רובע כיון שיש לו שם בפני עצמו אינו נמדד עמה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ח מהלכות מכירה וכך היא בירושלמי דגרסינן התם רבי יוסי בשם רבי יוחנן ובלבד במיעוט השדה ובמובלעין בה ובסלע ששילוחו בית רובע אינו נמדד עמה. היה חלוק נמדד עמה. הר"ן ז"ל והרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל תאנא אם היה סלע יחידי. פירוש אבן אטום. אפילו אין בו אלא בית רובע אין נמדדין עמה. נוסחא אמרינא אפילו אין בו אלא כל שהוא אין נמדדין עמה כלומר אפילו אין בו ברחבו אלא כל שהוא אין נמדד ואף על גב דתנן במתניתין פחות מכאן נמדדין עמה ואוקימנא בשיש בו ברחב ארבעה קבין לא אמרו אלא בטרשין שהם אבנים מקוטעין ומדובקים זה בזה שאפשר לו לחצוב האבנים ולהפרידן אבל כשהוא אבן אחד אטום שאי אפשר להפרידו אפילו אין בו אלא כל שהוא אין נמדדין עמה. ולהך נסחא אחריתי אפילו אין בו אלא בית רובע אין נמדד עמה יש לפרש אם היה סלע יחידי בלבד אין נמדד עמה לפי שלא אמרנו בית ארבעת קבין נמדדין עמה אלא כשהן טרשין מרובין ומפוזרין ומובלעין ברובה של שדה ונעשו טפל לשדה אבל כשהוא סלע בלבד אפילו אין בו אלא רובע אחד אינו נמדד לפי שכיון שהוא יחיד ואין שם סלע זולתו נעשה כמו שמופרש ומובדל ממנו וכאינו מכלל השדה דמי וכן אם היה סמוך למצר אף על פי שאינו סלע יחידי אינו נמדד עמה לפי שכיון שהוא סמוך למצר נעשה כאלו מכלל המצר הוא ואינו מכלל השדה. עד כאן לשונו.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: סלע יחידי אפילו כל שהוא אינו נמדד עמה. לא כל שהוא אלא אף על פי שהוא גובה עשרה. והטעם מפני שהוא כמו עמוד ויש לו שם בפני עצמו אבל כשהן שנים ושלשה ועפר ביניהם נכנסים בבית כור עפר עד שיהו בית ארבעת קבין כמו שזכרנו למעלה. הסמוך למצר כמו כן אינו נכנס בכלל בית כור מפני שהוא כמו שעומד חוץ לשדה לפי שהוא נמשך עם המצר ונדבק עמו. ורב פפא שאל אם מעט עפר מפסיק בינו ובין המצר נחשוב אותו עם המצר או עם השדה. ורב אשי שאל על כל הטרשין האלה שהזכרנו אם הם דקים וקלים להשבר נמצא עפר תחתיהן מהו ואם יש מוט עפר עליהן וצונמא מלמטה שאין המחרישה יכולה לחרוש בה יחשב כטרשין או לא. עד כאן.
אבל הר"י ז"ל בעליות פירש כפירוש רשב"ם ז"ל וזה לשונו: ואם היה סמוך למצר אפילו כל שהוא אין נמדד עמה כיון שהוא בתחלת השדה כיון שאין לקבל טרשין אלא באמצע השדה. בעי רב פפא עפר בנתיים מהו אם הסלע סמוך למצר אלא שמפסיק עפר מעט בינו ובין המצר מי חשבינן מכלל השדה וכאלו הוא באמצע השדה. בעי רב אשי עפר מלמטה וצונמא מלמעלה אם הסלע סמוך למצר אלא שיש עפר מלמטה והסלע מלמעלה מהו מי אמרינן כיון שיכול לעקור הצונמא ונמצא שראוי לזרוע בו אחר כך בעפר שתחתיו הרי מקום זה מכלל השדה כיון דאית ליה תקנה לזרוע בו הילכך מקבל ליה כאלו הוא באמצע השדה. עפר מלמעלה וצונמא מלמטה מאי מי אמרינן כיון שיש עפר מלמעלה מכלל דמודה הוא ואף על פי שאין שם עפר מרובה להכניס המחרישה הרי הוא ראוי לזריעה מקצת זרעים. עד כאן. וכן פירש הרא"ם ז"ל.
בעי רב פפא מפסיק עפר בנתיים מהו כלומר בין המצר והסלע ולא איתפרש בגמרין כמה עפר מפסיק בעינן אבל בירושלמי פירשו שכל שהמחרישה מסבבתו זהו באמצע. הר"ן ז"ל. ובקצת גרסאות כתוב שבאמצע אינו נמדד איזהו צד ואיזהו באמצע דבי רבי ינאי אמרין באלו שהמחרישה מסבבתו זהו מן הצד כך מצאתי הגירסא ונראה שהוא טעות סופר. וכן ראוי להיות כל שאין המחרישה מסבבתו זהו מן הצד וכל שהמחרישה מסבבתו זהו באמצע. אחר כך מצאתי הגירסא כן בפירוש רבינו חננאל ז"ל. הרשב"א ז"ל.
ולענין הלכה כל הני בעיא דסלקין בתיקו כתב רבינו חננאל ז"ל דקיימא לן דכל תיקו דממונא קולא לנתבע וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ח מהלכות מכירה. וכתב הרשב"א ז"ל ויש אומרים ספיקא הוי וקיימא לן ממון המוטל בספק חולקין הני מילי בשאין אחד מהם מוחזק אבל כשאחד מוחזק לא והכא מוכר מוחזק דקיימא לן קרקע בחזקת בעליה עומדת כדאיתא בפרק השואל אלא אם כן הם אומרים כן כגון שהלוקח לא פרע המעות שכשם שהמוכר מוחזק בקרקעו כך הלוקח מוחזק במעותיו דבכהאי גוונא אפשר הוא שאם באו שניהם לקיים המקח חולקין ביניהן. ומכל מקום לא היה לו להרשב"א ז"ל לכתבה בלשון הזה. הר"ן ז"ל.

מתניתין: בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פחות כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר. כתב ר"ש ז"ל ואף על גב דאין אונאה לקרקעות הני מילי כשהמוכר ביוקר או בזול ביתר משתות אבל היכא דמטעין זה את זה במדה צריך לנכות מן הדמים ומיהו המקח קיים ואף על גב דאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ומוכח בפרק הספינה דמקח טעות הוא הני מילי במטלטלי אבל במקרקעי לא שייך להו חזרה דקים להו לרבנן דניחא ליה ללוקח לקנות מה שימצא לפי המדה ומוכר נמי הכי קאמר ליה בית כור עפר אני מוכר לך לפי מדת החבל. ולפי דרכו יש לתמוה דודאי רבא אפילו במקרקעי אמרה ובמוכר ולוקח דאמרינן בפרק הזהב חטין וזרען בקרקע מאי כקרקע ואין להם אונאה או לא ואמרי היכי דמי אילימא שאמר שדאי בה שיתא ולא שדא בה אלא חמשא והאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. ועוד דגרסינן בפרק האיש מקדש ובמקרקעי נמי לא אמרה אלא דפליג בעילויא אבל פלוג במשיחתא לא דאמר רבא כל שבמדה כו' אלמא רבא אפילו במקרקעי אמרה. אלא שהטעם האחרון שכתב הרב ז"ל הוא יותר נכון דכל שאמר לו מדה בחבל לפי מדה בחבל קאמר ואם יחסר או יותיר ינכה או יחזיר. ויש אומרים דהכא ינכה או יחזיר לאו דוקא אלא בשרוצים שניהם להעמיד מקחן ולפי שאמר הן חסר הן יתר דפחות רובע או הותיר רובע הגיעו ובסימניו ובמצרניו אפילו עד רובע תנא הכא דבמדה בחבל אין כאן מחילה כלל לא למוכר ולא ללוקח. והרמב"ן ז"ל כתב כי דברי רבא שאמר כל דבר שבמדה כו' אפילו פחות מכדי אונאה חוזר אין פירושו בטל מקח דוקא אלא פעמים בטל פעמים קנה ומשלים כיצד אם אי אפשר להשלים כגון שדאי בה שיתא ולא שדא בה אלא חמשא וכן מכר לו בית ונמצא חסר מן המדה בטל מקח וכן בכלים ומטלטלים כיוצא בה. ואם אפשר להשלים כגון מוכר פירות הללו מסאה לסלע ומדד לו ונמצאת מדה חסרה משלים נמצאת יתירה מחזיר שתות ויותר משתות ופחות משתות כולן שוין בדבר זה. אלו דברי הרב ז"ל.
ואין דברים אלו מחוורין בעיני דאם כדבריו אכתי קשיא לך מתניתין דמדה בחבל דודאי בשאי אפשר לו להשלים היא מתניא דאי בשדה גדולה למה ינכה ישלים לו את המדה ואפילו הכי קתני ינכה. אלא אם כן ידחוק הרב ז"ל ויפרש אותו כדעת המפרש דלאו דוקא אלא כשרוצים להעמיד את המקח וכבר כתבתי בפרק הספינה דרבא לא בטל קאמר אלא חוזר כלומר אונאה חוזרת וכן כתב הרא"ם ז"ל. ואין הפרש בין אפשר להשלים לשאי אפשר במתניתין דמדה בחבל ודוקא תניא דאפילו בשאי אפשר להשלים אין הטענה אלא שיכול הלוקח לומר כלי שמשקלו כך קניתי ובפחות ממנו אין דעתי נוחה וכן בבית כיוצא בו. ואם כן אף הטענה הזו בעצמה נאמר כשהבית או השדה גדול מן המדה שהזכירו ואם כן בשמכר לו בית של עשרים אמה ונמצאת של עשרים ושלש יהא בטל שאם אתה אומר אליו שיקח היתר לפי המדה מה שלקח ממנו יכול לומר לו איני חפץ בבית גדול וכאותה ששנינו בפרק השואל המשכיר בית לחברו ונפל חייב להעמיד לו בית קטן לא יעשנו גדול כלומר דאיכא דניחא ליה בקטן ואם אתה אומר לו למוכר ימדוד לו עשרים שאמר לו ויטול את המותר בקרקע נמצא זה מפסיד את המותר ומאי שנא משדה. ועוד שדה עצמה למה כופין את הלוקח ליקח את המותר דבשדה גדולה לא ניחא ליה השתא או דלית ליה זוזי. אלא דכל לוקח ומוכר אפילו במקח אחד לאו בדוקא הן מעמידים דבריהם אלא לפי מדה ולפי מנין ולפי משקל. ותדע לך הגע עצמך המוכר שדה לחברו ונמצאת מקצת יוצאת מתחת ידו מחמת גזלה אין הלוקח יכול לבטל את המקח אלא קם דינא במה שנשאר בידו ומשלם לו את המותר מפני האחריות וכדאמרינן לקמן באחין שחלקו רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר מקמצין רב אמר בטלה מחלוקת קסבר יורשים הוו ושמואל אמר מקמצין קסבר לקוחות הוו אלמא לכולי עלמא בלקוחות דעלמא קם דינא ואף על גב דאי אפשר להשלים דמי לא עסקינן שחלקו בתים ביניהם ואי נמי כלים. ואם תאמר אחין שאני ואפילו לשמואל דאמר לקוחות הוו לאו לקוחות ממש קאמר אלא כלקוחות וכן הדין בשותפי דעלמא אבל בלוקח ומוכר דעלמא לא. לא היא דהא אקשי ליה רב פפא לאביי ולשמואל דאמר מקמצין אלמא קם דינא. והא רב ושמואל דאמרי כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה אלמא מוכר ולוקח דעלמא ולקוחות דאמר שמואל גבי אחין חד דינא אית להו ואי באחין קם דינא הוא הדין נמי בלקוחות דעלמא ואביי נמי לא אשכח פירוקא אלא משום דהתם עביד רבנן מלתא דניחא להו לתרווייהו כדי שיוכל כל אחד מהם לימלך אם יחזור בו אם יקיים הא בעלמא דלא שייך ביה האי טעמא קם דינא והתם נמי חזרתן לאו מן הדין אלא דעביד רבנן מילתא דניחא ליה למוכר ולוקח. ובהא נמי מתרצא ליה ההיא דארעא ודיקלי בשילהי המוכר את הבית ושם כתבתי. הרשב"א ז"ל. והר"י ז"ל האריך בזה בפירושו על ההלכות בפרק האיש מקדש עיין שם.

יתר מכאן יעשו חשבון. כלומר בין בחסר בין ביתר. ומיהו כי אמרינן דבחסר פחות מכאן דיעשו חשבון דוקא שפיחת בענין שעדיין נקרא בית כור אבל פיחת יתר מכאן לא דמכל מקום בית כור אמר לו. הרא"ם ז"ל. הר"ן ז"ל.

ולא את הרובע הוא מחזיר אלא כל המותר. מתרצי לה בגמרא דהכי קתני ולא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא כל הרובעין. ופירש הרא"ם ז"ל דלא קאי אלא אסיפא דקתני שאם שייר בשדה בית תשעה קבין כו' דכיון שיש שם קרקע חשוב הראוי לחזרה מחזיר את כולו בין מותר בין הרובע אלא הא דקתני רישא יתר מכאן יעשה חשבון אין מחזיר לו אלא דמי המותר ולא דמי הרובע. ונראה לי דהיינו דגרסינן בפרק המוכר פירות בענין הא דאמר רב הונא אם בא לנפות מנפה את כולן דהוה אתינן לסיועי מהא דאמרינן הכא שהוא מחזיר לו את כל הרובעין כולם ודחינן הכי השתא התם הן חסר הן יתר אמר ליה מיהו רובע כו' ולא חשיב יתר מרובע כיון דאמר ליה תשעה קבין הויא ארעא חשיבא באנפי נפשה והדרא. כך גירסת הספרים. פירוש כיון דאיכא תשעה קבין והן מגיעין יותר מרובע לסאה הוי לה ארעא חשיבא והדרא כולה בין המותר בין הרובעין דאי ליכא תשעה קבין המותר בלבד הוא מחזיר ואי איכא תשעה קבין ולא הוי יותר מרובע לסאה כו' כרב נחמן דאמר נותן תשעה קבין ומחצה לכל כור וכור. ואין לפרש דהא דנקט התם וכיון דהוה ליה תשעה קבין לומר דכי הוה ליה תשעה קבין מחזיר קרקע וכי ליכא תשעה קבין מחזיר מעות ולעולם בין מותר בין רובעים מחזיר אף על גב דליכא תשעה קבין אין לפרש לפי שחזרת המעות לייפות כחו של מוכר ואם רצה מחזיר לו קרקע ולא הוה התלמוד זקוק שם להזכיר יפוי כח הלוקח שהוא יכול להחזיר לו הקרקע כשיש שם תשעה קבין שאין הסוגיא ההיא מקומו של דבר זה אלא ביפוי כח של מוכר היינו עסוקים שם שהלוקח מחזיר לו את הרובע. ויש לדחות ולפרש דבהאי סוגיא אליבא דרב הונא קיימינן דעל מילתיה דרב הונא אתינן דאמר אם בא לנפות מנפה את כולה והכי קאמר רובא לא חשיב יתר מרובע חשיב וכיון דהוה ליה תשעה קבין דחשיב אף על גב דליכא רובע לסאה הוי לה ארעא חשיבתא באנפי נפשה והדרא כדאמר רב הונא בשמעתין תשעה קבין שאמרו ואפילו בבקעה גדולה. ועל דברי הר' יוסף הלוי ז"ל שכתבנו קשיא לן אם איתא דהא דתנן ולא את המותר בלבד כו' אסיפא דוקא קאי ולא קאי אהא דתנן יתר על כן יעשה חשבון היכי מיתרצא לרב הונא דאמר תשעה קבין שאמרו אפילו בבקעה גדולה כיון דבתשעה קבין תליא מילתא ואף על פי שאין שם מותר ואפילו בבקעה גדולה שאין שם רובע לסאה מחזיר לו את הכל מאי האי דקאמר לא את המותר כו' דמשמע דאגב חזרת המותר הוא מחזיר את הרובעים והלא אפילו אין שם מותר מחזיר לו את הכל כיון שיש שס תשעה קבין דהא דקתני שאם שייר בשדה בית תשעה קבין כו' בשדה גדולה איתא לדעת רב הונא כדמקשה ליה רבא לרב נחמן מאי לאו דזבין ליה כוריים. ויש לומר דלדעת רב הונא ודאי הא דתנן ולא את המותר בלבד הוא מחזיר ארישא דקתני יותר מכאן יעשה חשבון קאי ועלה קתני ולא את המותר בלבד כו' מיהו לרב נתמן לא קאי אלא אסיפא דברייתא דבהדיא אמר רב נחמן בגמרא ואי איכא יתירא למליותא דתשעה קבין הדרי אלמא דאי ליכא מליותא דתשעה קבין אף על גב דאיכא יתירה על תשעה קבין ומחצה לכור ההוא יתירה בלבד הדר אבל רובעים לא הדרי עד דאיכא תרתי יתר מרובע לסאה ומליותא דתשעה קבין דהתם ודאי הוא מחזיר את הכל והא דמוכחינן התם דאם בא לנפות כו' מהא דתנן ולא את המותר בלבד כו' ולא מוכמינן איפכא דאינו מנפה את כולו מדאינו מחזיר את הרובעים כי ליכא תשעה קבין משום דסבר דדבר זה אינו מפורש במשנה והרי לרב הונא כי ליכא תשעה קבין נמי מחזיר את המותר את הרובעים בדמים או בקרקע. ורב האי גאון ז"ל בספר מקח וממכר כתב ולא את המותר בלבד ארישא נמי דקתני יותר מכאן יעשה חשבון שהוא מחזיר בין המותר בין הרובעים בדמים או בקרקע וכן דעת רשב"ם והא דאמר רב נחמן בגמרא נותן תשעה קבין ומחצה לכל כור וכור ואי איכא יתירה למליותא דתשעה קבין הדרי כלומר אי לא זבין ליה אלא כור אחד ואיכא יתירה למליותא דתשעה קבין הדרי לאו למימרא דהיכא דאיכא יתורא משהו על תשעה קבין ומחצה לכור לא הדרי דודאי מחזיר הכל או בדמים או בקרקע אלא הכא אי איכא יתירה למליותא דתשעה קבין הדרי בקרקע ואין המוכר יכול לחזור לו המעות וזה שהוצרך רב נחמן להזכיר זה בא לפרש דהא דתנן שהרי שייר בשדה בית תשעה קבין לאו בבקעה גדולה איירי דהתם אפילו תשעה קבין הוי מחילה אלא כגון דהנהו בית תשעה קבין אית בהו יתורא רובע לסאה כגון דלא זבין ליה אלא כור דכי איכא יתורא כגון בית חצי קב מחזיר לו מעות וכי איכא יתורא למליותא דתשעה קבין הדרי בקרקע. עליות.