שיטה מקובצת על בבא בתרא · דף 138a

כאן בצווח מעיקרא. פירוש כגון שהשליך לו שטר המתנה בתוך חיקו והוא צווח מיד לא קנאה ואם שתק ולבסוף צווח קנה. הראב"ד.

דתניא הכותב כל נכסיו לאחרים כו'. בכריתות פרכינן מדתנא קמא אדריש לקיש במה שאמרו דריש לקיש אמאי אוכלים בתרומה והא כיון שאמר אי איפשי בהן הוו להו הפקר. ומפרקינן קסבר האי תנא מפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור וקסבר דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה הילכך לתנא קמא הוו להו עבדים הפקר ולרבן שמעון בן גמליאל הרי דין של יורשי (שני) ראשון. ולענין הלכה כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות זכייה שהדבר ספק וטעמו משום דבפרק השוחט בסופו משמע דמספקא להו לרבנן אי כתנא קמא אי כרבן שמעון בן גמליאל הילכך אם קדם אחר וזכה לעצמו אין מוציאין מידו משום דאפשר דקיימא לן כתנא קמא ואם חזרו בעלים ותפסו אין מוציאים מידם משום דאפשר דנקטינן כרבן שמעון בן גמליאל. אבל הריא"ף ז"ל כתבה סתם ונראה שהוא פוסק כרבנן ודאמרינן בחולין לא אמרו בה התם משום כבודו דרבן שמעון בן גמליאל דהיינו משום דליכא למימר התם דמדשתק בשעת שחיטה לא היתה מחשבתו לעבודה זרה דדילמא שתק וחשב לעבודה זרה ולמה ליה למצווח ודאמרינן משום כבודו דרבן שמעון בן גמליאל לאו דוקא דאפילו לרבנן נמי איכא למיחש משום טעמא דכתיבנא אלא כיון דרבן שמעון בן גמליאל אמר בהדיא דאמרינן סופו הוכיח תלו לה ברבן שמעון בן גמליאל. הר"ן ז"ל.

תנו רבנן שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני כו'. כתב הרב בעל העיטור ז"ל דוקא כשאמר לו בחובו הוא דאמרינן שאין לו אלא חובו אבל אם אמר לפלוני בעל חובו סתם ולא אמר לא כראוי לו ולא בחובו רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן ואם הוא פקח נוטל שניהם דבדעתיה תליא מילתא כיון דסתמא קאמר והכי מוכח בכתובות פרק אלמנה. עד כאן ממפרש לא נודע שמו.