גמרא למ"ד במותם עד שימות אין גוסס לא. ובתד"ה עד שעה מוכח דממעט ג"כ מגוייד. וק"ל מהא דפרש"י בב"ק (מב ב) ד"ה מ"ט אע"ג דכתיב והמית נימא כיון שאמדוהו למיתה כו'. ובספרי פ' חוקת פיסקא קכ"ה אשר ימות מגיד הכתוב שאין מטמא עד שימות. ודרשתם הוא מיתורא דהא כבר כתיב ברישא דקרא הנוגע במת ע"ש דכן מוכח וכ"פ הז"א. משמע ג"כ דממת לחודיה לא הוה ידעינן זה. ונראה דהכא נמי במותם מיותר דהא כבר כתיב בקרא דלפניו על נפש מת לא יבוא. וכ"כ התוס' לקמן (ר"ד מח) ע"ש:
קריאה במקור
רש"ש על נזיר · דף 43a
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
תד"ה א"כ נימא. והתם כו' דייק מהך ברייתא. והגיהו דצ"ל מתניתין. וכן בדבור הסמוך. ועיין מה שציינתי לעיל (מב) בד"ה מתקיף:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Vilna Edition
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 2b801d427f61da27aa1830bfabc105338564374eba88a018ac3964dbf5f7d5a0