ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי פאה · פרק 2 · הלכה 4 · Segment 11

כתב יד א
אין למידין מן המעשה. פי' דאמרי' שמא היה שם עוד דברים שמכח זה היה מקיל או מחמיר:

ברם ההוא דסבר עביד. פי' דאם היה שם עוד צדדין מסתמא היה יודע. אמר ליה. פי' רבי חנניא בשם שמואל פי' שאין חילוק בין סביר (בין לא סביר) דאפשר שאפי' סביר לא נתן דעתו לעיין יפה ומכח זה אינו יודע הצדדין שמכח זה התיר לכך אין חילוק אלא בין פליגי פי' אם באותה מעשה יש פלוגתא והוא רוצה להכריע מכח המעשה כחד לא סמכינן עליה ואמרי' שמא היה שם צדדין אחרים להתיר אי לאסור אבל אי לא ידעינן פלוגתא יכול לסמוך עליו לעשות כמותו כיון דלא חזינן פלוגתא לא אמרינן דשמא היה שם צדדין אחרים להיתר או לאיסור דמהיכא תיתי נימא הכי:

כתב יד ב
אין למידין מן המעשה. דשמא הי' שם עוד איזה צדדים ומכח זה הקל או החמיר:

בההוא דסביר עבד. סביר היינו מבין ויודע אם הי' צדדים אחרים להקל או להחמיר:

א"ל. היינו ר' חנניא בשם שמואל אמר ליה בין סבר בין לא סבר אין לחלק דאפשר גם הסביר לא נתן דעתו לידע כל הצדדים שהיו שם:

בההוא דפליגי. אלא יש לחלק בין אם איכא פלוגתא בדין ההוא והוא רוצה להכריע כמ"ד מתוך המעשה לא סמכינן עליה. ואמרינן שמא הי' שם צדדין אחרים להחמיר או להקל:

ברם בההוא דלא פליגי. ואי ליכא בדין ההוא פלוגתא מהיכא תיתי נימא דלא סביר אם יש שם צדדין אחרים לכן סמכינן עליה: