ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי פאה · פרק 3 · הלכה 4 · Segment 2

כתב יד א
ה"ג אינו מפריש משלו על של חבירו לא בתחלה כו'. פי' דב' בנ"א הוי כב' שדות לכך אין ליתן מזה על זה ואפי' על מה שקצרו בתחלה דהיינו בעוד שלא חלקו דהוי כמו של אדם א' אפי' כן אין ליתן דלענין פאה אזלינן בתר סוף וכיון דבסוף חלקו הוי כמו ב' שדות בתחלה אבל אם קצרו תחלה ואח"כ חזרו ונשתתפו הוי כמו של א' לענין מה שיקצור בסוף ואינו מפריש על מה שנקצר בתחלה דהיינו שהיה של שניהם דבשעת קצירה כבר נקבע פאה בכל אחד בחלקו ואינו יכול להחליף:

כתב יד ב
אינו מפריש משלו על של חבירו. כיון דהשדה בא מכח שני בני אדם הוי כשתי שדות ואין מפרישין מזה על זה:

לא בתחלה ולא בסוף. בתחלה היינו מה שקצרו בעוד שלא חלקו דאז הי' כמו של א' אפ"ה אין מפרישין מזה ע"ז דלענין פאה אזלינן בתר סופו ובסוף חלקו והוי כמו שהי' שני שדות בתחלה:

חזרו ונשתתפו. הוי כשדה אחד למה שעתידים לקצור אבל לא על מה שקצרו בתחלה בעת שהי' שותפות דבשעת קצירה [נ"ל צ"ל דבשעת חלוקה] כבר נקבע הפאה של כ"א בחלקו ואינו יכיל להחליף: