בן יהוידע על שבת · דף 86a

מִנַּיִן שֶׁקּוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית בְּרֹאשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. יש להקשות איך יליף דבר זה מן פסוק זה, ונראה לי כי הם היו תולין לשון של זהורית בפתחו של היכל והיה מלבין, ועל זה שואל התנא מנין שקושרין גם בשעיר המשתלח, ועל זה יליף מן הכתוב דכתיב כשנים לשון רבים, והוה ליה למימר כשני אלא ודאי תרי שני איכא, דמלבד של היכל קושר אחר כך בשעיר גם כן, והא דלא שאל על של היכל מנין שתולין אף על גב דקושרין בראש השעיר, כי זה מן הסברה הוא דעדיף לתלותו בפתח היכל כדי שכל ישראל יראו אותו וישמחו, מה שאין כן בראש השעיר אין רואה אותו אלא האיש המוליכו בלבד:

מֹשֶׁה, בְּהַשְׁכָּמָה עָלָה וּבְהַשְׁכָּמָה יָרַד. נראה לי בס"ד טעם לזה, כי משה רבינו ע"ה היה מן החסדים בסוד (שמות ב, ב) וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, ולזה אמר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ (שמות ב, י) שה"ס [שהוא סוד] החסדים כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, ולכן בְּהַשְׁכָּמָה שהוא זמן שליטת החסד עָלָה וּבְהַשְׁכָּמָה יָרַד. או יובן בס"ד על פי מה שנאמר באדרא רבא, משה לא פסיק טעמא בגווייהו כי קדמאה שלים, בתראה שלים, דמיומא דאתייליד שלים הוה עיין שם. והכונה כי מיום שנולד התחיל לקבל מוחין דגדלות, מה שאין כן שאר צדיקים בתחלה מקבלים מוחין דקטנות, ולכן בְּהַשְׁכָּמָה עָלָה וּבְהַשְׁכָּמָה יָרַד כי השכמה בבקר מורה על גדלות, והוא ראשו וסופו בגדלות, ולכן תמצא בשבעה באדר נולד ובשבעה באדר נפטר, להורות ששוה תחילתו עם סופו, ושבעה בחודש הוא מלוי הלבנה שהוא זמן ברכה שלה.