בן יהוידע על שבת · דף 14a

הָאוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה עָרֹם, נִקְבָּר עָרֹם. עיין בתוספות מה שכתב בזה [קצת משמע דלאו דווקא ספר תורה דהא כל כתבי הקדש תנן במסכת ידים שמטמאין את הידים], ועדיין צריך לומר למה אמר נקבר הוה ליה למימר נשאר ערום או הרי הוא ערום וקבורה מאן דכר שמה? ונראה לי בס"ד דידוע הטעם שכר מצות בהאי עלמא ליכא, מפני שהמצוה נצחית ואין כבוד למצוה שיהיה שכרה פוסק ואינו נצחי לכך יקבלנו בעולם הבא ששם השכר נצחי, נמצא לפי זה נמנע השכר מעולם הזה בשביל 'כבוד המצוה' על כן זה הָאוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה עָרֹם שאינו מכבד המצוה יתנו לו שכר מצוה ההיא בעולם הזה שאינו נצחי, דמאחר שאינו נזהר בכבוד המצוה לא יתנו לו השכר לפי כבודה אבל לא יקופח שכרו לגמרי כי אין הקב"ה מקפח שכר בריה, ואם כן שכר מצותו ההיא יקחנו בעולם הזה עד זמן קבורתו באופן שבעת שנקבר לא נשאר בידו מן השכר כלום שכבר אכלו בעולם הזה ולא ישאר לעולם הנצחי כלום. ומה שֶׁאָמַר רַבִּי זֵירָא: עָרֹם בְּלֹא מִצְווֹת לשון רבים כונתו על מצות השייכים לספר תורה שיש בהם ענין אחיזה, דהיינו אוחז ללמוד בו או אוחזו להראותו לציבור או אוחזו לגללו.