שערי תורת ארץ ישראל על תלמוד ירושלמי מועד קטן · פרק 3 · הלכה 5 · Integer 16

דאמר ר' אבהו האנק דום מיכן שהוא צריך לצווח כו'. — צ"ל: אמר ר' אבהו האנק דום מתים מיכן שהוא צריך לצווח על המתים אבל לא תעשה כו' (כ"ה בתוה"א לרמב"ן שער האבלות ענין נעילת הסנדל).

צריך לכסות את פיו ויכסינה מלרע (פי' שמנהג אבלים בזמנם היה להתעטף כעטיפת ישמעאלים [ע' בבלי כ"ד א'] שמעטפין ראשן בסודר ובקצות הסודר שלמטה מעטפין את הזקן והפה עד למעלה מחוטמו ע' ערוך ערך גב יו"ד ורמב"ם פ"ה הי"ט מאבל ולזה מקשה כאן מפני מה מכסין כל כך שדיו בפיו ובשפמו שכן הוא כתוב ותו לא) א"ר חסדא דלא יהון אמרין פומיה הוא חשש (פי' שאם לא יכסה אלא עד חוטמו אינו ניכר שהוא אבל שהרואה יאמר שחושש בשיניו ולכן הוא מכסה פיו ושפמו אבל כשהוא מכסה למעלה מחוטמו ניכר שאינו מחמת שיניו אלא מחמת אבלות. עוד מצאתי פירוש אחר בשו"ת רדב"ז ח"א ללשונות הרמב"ם סימן י"ט דמקשה שיכסה פיו מלמטה ולא יכסה את ראשו ומתרץ ר' חסדא שאם לא יכסה ראשו יאמרו פומיה הוא חשש אבל כשמכסה ראשו ופיו ניכר שאבל הוא ע"כ ופירושנו יותר מחוור; אבל מה שפירש בק"ע כאן תמוה. וע"ע ב"י יו"ד סימן שפ"ו ודרישה שם שפירש דמכסה את הראש בסודר מלמעלה ומורידו גם למטה ומכסה את פניו ושער שעל הלסתות עד ראש החוטם ע"ש וא"כ גם עיניו מכוסות. עוד פירש שם לשון ירושלמי בניחותא שיכסה מלרע שלא יאמרו שחושש בפיו ואין זה נכון).