מראה הפנים על תלמוד ירושלמי מעשרות · פרק 5 · הלכה 2 · Segment 6

זרע בחורבה והביאה שליש וכו'. זה מתפרש למאי דא"ר יוחנן בשם ר' ינאי לקמן בפ"ק דערלה אילן שנטעו בתוך הבית פטור מן המעשרות כמו שהבאתי בפנים וכמה שבארתי בענין הבעיא ואף בחלה כן וכלשון הב' שהוא העיקר. והרמב"ם פסק לדין האילן שנטעו בתוך הבית דפטור כמ"ש בפ"א דמעשר בהלכה י' וכתב ויראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם והראב"ד השיג עליו וכתב לא נראה כן בגמרא דמעשרות וכו' וציין לשמועה זו ולא נראה כאן לא סייעתא ולא תיובתא לסברת הרמב"ם בעצמו שהבין מדעתו דהא לא איירי כאן בחיוב ופטור של דבריהם ומה שנוכל לפרש טעם הרמב"ם במה דנראה לו לחייב מדבריהם אינו אלא כמו שכתב הוא בעצמו שהרי תאנה העומדת בחצר וכו' ור"ל דכמו דהתם הקביעות למעשר מדבריהם הוא כמ"ש בפ"ד בהל' ב' ונתבאר לעיל בכמה מקומות אף כאן מיהת מדבריהם קובע הבית ובענין שדקדק הראב"ד דחצר שנטעה או זרעה היינו שדה ולא עוד אלא מיקבע נמי קבעה וכתב הכ"מ שאינו מכוון דאדרבה מה שהוא קובע מפני שהוא חשוב כבית. ופשוט הוא דדברי הראב"ד בתמיה הן מיתפרשין ולא עוד אלא מיקבע נמי קבעה בתמיה והא כיון שנטעה להחצר או להבית כשדה הוא ודעתו לפרש לההיא דתאנה העומדת בחצר דבשלא נטעה הוא אחר שנעשית חצר מיירי אלא שהיתה עומדת שם ואח"כ עשה התצר במקום הזה דאלו בנטעה הוא אח"כ עשאה כשדה ואינה קובעת אפי' מדבריהם ודעת הרמב"ם אינו כן אלא מכיון שלא נטעה רובה שפיר קובעת היא מדבריהם כדאמרינן לעיל בפ"ג וע"ש בהלכה ז' ד"ה תני בשם ר' נחמיה חצר שהיא נעדרת מה שנתבאר שם בענין זה: