מהר"ם שיף על שבת · דף 133a

גמ' ואביי אליבא דר״ש האי בשר כו'. ולא מקשה האי לעשות ודוחק לומר שיתורץ ג״כ במתכוין לעבור. אפשר לומר כמ״ש התוס' לעיל בד״ה האי עשה לעשות היינו עשה׃

גמ' ואי איכא אחר. עיין בזה בטור בהלכות מילה סי' רס״ו בשם ר״א הלוי שהאב אסור למול בשבת בדאיכא אחר ע״ש ולכאורה הא כ״ז הולך בה״א אבל למסקנא דמודה ר״ש בפסיק רישה מתכוין ושאינו מתכוין שוה דו״ק היטב ועיין בת״ה באורך בזה [ג]׃

ברש״י בד״ה ה״ג לעשות אותה בסיב כו'. בגמ' שלי מוגה ע״ש ולכאורה מוגה בטעות:

ברש״י ואי איכא אחר כו' ולא ליקו אב להתם כו'. לפי״ז לא שייך [הני] פירכות תינח גדול כו' ואי איכא אחר כו' [דלפירש״י דאין היתר באיכא אחר רק בדלא ליקו להתם להכי לא שייך להקשות לעיל בגדול ואי איכא אחר]׃

גמ' רבא אמר כו' דאתיא מק״ו כו'. נראה דתחלה אמר מנא ה״מ משום דס״ד די״ט אינו רק ל״ת ויבא עשה וידחה כו' משא״כ בשבת שיש בו כמה לאוין ועשה [איצטריך לעיל רבויא אפילו למילה בזמנה דדחי] אבל רבא דס״ל די״ט נמי עשה ול״ת וכמ״ש התוס' לעיל פ' במה מדליקין [שבת דף כה ע״א בד״ה ולא מילה] וגם הוא מצריך לימוד מיוחד למילה משא״כ אינך דממילא משתמע נמי מילה מינה לזה הוצרך לומר משום דאתיא בק״ו. אך הק״ו ליכא ק״ו דרבא ס״ל משום דגברא לא חזי עיין בזה בתוס' במה מדליקין [בדיבור הנ״ל שהקשו זה] וצ״ע:

גמ' והו״ל י״ט עשה ול״ת. לוי״ל שכתבו התוס' בסמוך לעיל ע״ב בד״ה האי עשה נקשה דאכתי נילף מילה שלא בזמנה דדחי ל״ת ועשה די״ט ממה דדוחה מילה שלא בזמנה עשה ול״ת דצרעת ואולי יש לפרוך דלמא י״ט חמירא מטעם מה ועיין בהרז״ה ובפרק קמא דיבמות:

בתוס' בד״ה ואביי אליבא דר״ש כו' ולאביי נמי כו'. משום דתלמודא לא קאמר רק הא דרבא ורב ספרא תנאי דרב ספרא ודאי תנאי אבל אביי מצי סבר ככ״ע דאף דהק״ו הוא טוב מ״מ לא מוקמי אמילה שלא בזמנה רק אבזמנה דמלתא דאתיא בק״ו כו' [עיין במהרש״א]:

בתוס' בד״ה ותנן נמי גבי פסח כו' מ״מ לאלומי פסקא כו'. ומכח סברא שהזכירה גמרא שיש בזה ואין בזה [דפסח בכרת] ואפ״ה פסק כן מכח זה מיקרי אלומי פסקא [דאי משום דבשני המקומות פסק כן בשביל מילה לא הוה צריכא תלמודא למימר הצריכותא]: