חידושי רידב"ז על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 3 · הלכה 6 · Segment 2

אר"מ לכן צריכה והוא שבא לא"י כו' פי' דהא דשליח צריך לומר בפ"נ ובפ"נ הוא דהחמירו עלה מעיקרא משום להקל בסופו כדאיתא בריש מכילתין עיי"ש וא"כ כיון דנתקיים פעם אחת ע"י שליח ראשון באמירתו בפ"נ ובפ"נ הו"ל כאלו נתקיים ע"י ב' עדים. וא"כ למה צריך השליח השני לומר בפ"נ ובפ"נ דהא בא"י א"צ לעשותו בפני ב"ד ומחו"ל בגט שנתקיים בחותמיו כגון ביש עליו עדים וא"צ לקיים בחותמיו א"צ לומר שליח ב"ד אני רק בבא מחו"ל ואין עליו עדים להתקיים בחותמיו. החמירו רבנן שלא יהיה גט בלא קיום משום שאין עדים מצוין לקיימו כדי להקל בסופו והילכך אע"פ שנתקיים בב"ד ע"י שליח ראשון בחו"ל מ"מ צריך קיום משום שאין עדים מצוין לקיימו מחו"ל. אבל כשהביא לא"י ונתקיים בא"י בב"ד א"כ הא"מ דא"צ לומר שוב שליח ב"ד אני במקום בפ"נ ובפ"נ כיון דנתקיים בא"י גופי' בב"ד וע"כ צריכה למימר דצריך לומר שליח ב"ד אני במקום בפ"נ ובפ"נ והטעם הוא כמו שכתב הרשב"א ז"ל בהטעם דצריך השליח השלישי להיות שליח מב"ד דאל"כ איכא למיחש שמא השליח הראשון טעה ונתנו בינו לבינו ולא נתקיים בב"ד מפיו. אם לא שיאמר שליח בית דין אני והילכך אפילו כשנתקיים בשליח ראשון בב"ד בארץ ישראל מכל מקום אם לא יאמר שליח בית דין אני במקום בפני נכתב ובפני נחתם לא מהני דמ"ל דנתקיים על ידי השליח ראשון בבית דין. ופ"מ לכן צריכה דאמר ר' מנא הפירש לא מיבעיא בחוץ לארץ אלא אפילו בארץ ישראל אשמועינן נמי הדין הזה וכן רגיל ר"מ בירושלמי להך לישנא לכן צריכה עי' בפ' מי שהי' נשוי ודוק: