חידושי רידב"ז על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 11 · הלכה 1 · Segment 5

כתיב ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה הוא בכולהון כתיב שכיבה וכאן כתיב לקיחה ללמדך לעולם אינו מתחייב על השני' עד שתהא הראשונה זקוקה לו פי' דתהא עדיין לקוחה לו האשה ואז חייב שריפה כשפיתה את אמה אבל אם מתה או נתגרשה אז פטור משריפה [עי' במס' סנהדרין דף ע"ו גבי חמותו לאחר מיתת אשתו דאינו בשריפה ושם יליף מאותו ואתהן והכא יליף ממה דמפיק בלשון שכיבה ללשון לקיחה דללמדך בא דאינו חייב רק דווקא כשהיא לקוחה אבל כשאינה זקוקה לו אפילו שהיא בחיים כגון נתגרשה נמי אינו חייב] ופריך אינו או אינו אלא דרך נישואין פי' לאו דלשון לקיחה מורה דאינו חייב עד שתהא עדיין לקוחה ז"א דמנ"ל דצריך דתהי' עדיין לקוחה דילמא א"צ אלא דתהי' דרך נישואין ואי כתב איש אשר ישכב את אשה ואת אמה וגו' הא"מ דאפילו דרך שכיבה כגון שפיתה את אשה ואח"כ פיתה אמה חייב. ע"כ כתוב אשר יקח ללמדך דאינו חייב אלא כשנשא הראשונה דרך נישואין ולא כשפיתה אבל מנ"ל דצריכה להיות עדיין זקוקה לו ז"א אלא דהעיקר בא ללמדינו דאינו חייב אלא א"כ הראשונה היתה בדרך נישואין ואפילו כשמתה או גירשה אח"כ ג"כ חייב [ופי' דרך נישואין כמו דרך נישואין דגרסינן ברישא] ע"ז משני דז"א דללמדך דצריכה הראשונה להיות בדרך נישואין לא צריך לאשמועינן כיון דהכתוב כתיב בפ' עריות וכבר למדנו שאין קידושין בעריות לעיל בפ' י' ה"ה ילפינן דבפרשת עריות לא תפסי קידושין. וע"כ אינה נכתב בפ' עריות אלא א"כ לא תפסי בה קידושין ולא משכח"ל קידושין בעריות לעולם. וזה כבר למדנו וא"כ למה לן לשון קיחה ללמדך דאינו חייב עד שתהי' הראשונה בדרך נישואין ולא בדרך פיתוי דבל"ז הא"מ דאפילו אם פיתה אשה ואח"כ אמה הוי ערוה וחייב דז"א דהאיך הוי אמינא כן. דזה הוי ערוה וא"כ יהיה ערוה בפ' עריות והי' בה תפיסת קידושין וזה אי אפשר דכבר למדנו שאין קידושין בעריות וע"כ כיון דנכתב בפ' עריות. ממילא ידעינן דע"כ הראשונה בדרך נישואין וע"כ הוי השני' ערוה דאין קידושין תופסין בה וא"כ ל"ל דלשון קיחה בא ללמד לן דהראשונה הוא בדרך נישואין דז"א דזה כבר למדנו שבעריות אין קידושין דאין תפסי קידושין והוי ערוה וממילא בע"כ הוי הראשונה בדרך נישואין דאל"כ הי' קידושין בעריות אלא ע"כ דלשון קיחה בא ללמד שתהא עדיין לקוחה לו וצריכה הראשונה להיות זקוקה לו ופריך והכתיב לא יקח איש את אשת אביו פי' גם שם קשה למה כתיב בלשון לקיחה ולא בלשון שכיבה ומה בא ללמדינו שם בלשון לקיחה ולמה לא כתב שם שכיבה ומשני בא להודיעך שהי' מותר בה עד שלא נשאת לאביו פי' דבל"ז הא"מ דאינו אסור רק בשנולד לאחר שנשא אביו אשה אבל אם אביו נשאה אח"כ כיון שהי' מותר בה מתחלה מותר אח"כ ולא דמי לדודתו וכלתו דכתיב לשון שכיבה דהתם ליכא למטעי משא"כ כאן וכן מסיק על אשת אחיו דהא"מ דהיתה מעולם אשת אחיו. וכן גבי אחות אשה הא"מ דהיתה מעולם אחות אשתו ונולדה אחר שנשא אשתו ע"כ קמ"ל לשון לקיחה ללמדך שהי' לו בה ליקוחין מתחלה: