מראה הפנים על תלמוד ירושלמי כתובות · פרק 5 · הלכה 1 · Segment 2

ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב ליתן לו. וכתב הרי"ף ז"ל ריש פרק הנושא על הא דאמרינן שם האומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר רבי יוחנן אמר חייב ר"ל אמר פטור והא דאמרינן בגמרא דבני מערבא אהא מתני' במה הוא מתחייב לא כן אמר ר"י ור"ל הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שחייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב ליתן לו כלום דאלמא ר"י ור"ל לא איפליגו בהא מילתא כל עיקר אלא תרווייהו סבירא להו דאינו חייב לא חיישינן לה אלא אגמ' דילן סמכינן דסבר בהא מילתא פלוגתא דר"י ור"ל וקי"ל דהלכה כר' יוחנן עכ"ל:

רוצה הוא ליתן כמה שלא תחזור בה. ממסקנא דהכא משמע שהמוסיף לאשתו אפילו לאחר שכנסה באמירה בעלמא סגי ולא צריך למיקנא מיניה דומיא דהאי דרב גידל דהן הן הדברים הנקנים באמירה ולא משמע כן משיטת הבבלי כ"כ הר"ן ז"ל וראייתו מדמסיק בבבלי ריש פרקין אמר לעדים כתבו וחתמו ויהבו ליה צריך לאמלוכי ביה ואם איתא דתוספת יהא נקנה אפילו אחר נשואין באמירה בעלמא אמאי צריך לאמלוכי ביה וזה עולה כפי' הראב"ד ז"ל בריש פי"א מהל' מלוה שהשיג על מה שפסק שם הרמב"ם דאפילו בהודאות והלואות צריך להמלך בו כל זמן שלא קנו מידו וכתב עליו אני קבלתי שלא נאמר בגמרא אלא בכותב כתובה לאשתו ומוסיף לה אבל בהודאות והלואות לא צריך לאמלוכי ביה ע"כ וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל שפי' אמר לעדים כתבו וחתמו כגון במתנת קרקע משמע דוקא על מתנה קאי ודומיא דתוספת כתובה ומדברי הרמב"ם ז"ל שפירש דקאי נמי אהודאות והלואות אין לנו הכרע משיטת הבבלי אם פליג בזה אשיטתא דהכא דבאמירה בעלמא סגי וע"ש: