שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 2 · הלכה 1 · Segment 2

וימנה ליה אנטלר. וקשה דלמא הא דדנין אותו היינו ע"י אנטלר וי"ל קסבר הירושלמי אף המלך דנין אותו ע"י אנטלר דאז ליכא זילותא למלך ואנן תנן מלך לא דנין אותו ש"מ הא דתנן בכה"ג דנין אותו היינו ע"י עצמו ולא ע"י אנטלר. והירושלמי לשיטתו דאמר לקמן שאין חילוק בין מלכי ישראל ובין מלכי בית דוד והטעם משום זילותא. אבל לשיטת הבבלי דמתני' במלכי ישראל ומשום מעשה שהיה אף ע"י. אנטלר אין דנין אותו. ותדע דמפני מה אמרו שאין המלך דן ואי משום מעשה דינאי אין לגזור אלא שאין דנין אותו ואי משום דכתיב לא תענה על רב דיני ממונות מיהא יהא דן דהא לא תענה על רב לא קאי אלא אדיני נששות כמ"ש תו' לקמן דף ל"ו בד"ה דיני נפשות כו' ע"ש. אלא ודאי משום התקוששו כו' ואי דנין אותו ע"י אנטלר שפיר קושט עצמו שהרי מקבל הוא על עצמו את הדין. ש"מ דאפילו ע"י אנטלר אין דנין אותו. וא"ת מאי פריך וימנה אנטלר הא עדיין איכא זילותא דהא תנן באבות פ"ק וכשבעלי הדינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים ויש לומר דוקא כשהוא בעצמו עומד שם אבל על ידי אנטלר אין המרשה בעיני הדיין כרשע דאיכא למימר האנטלר אומר כן מעצמו. והיינו דדייק תנא דמתני' בלישניה דתני וכשיהיו בעל"י דיני"ם עומדים לפניך כו'. ומעתה יתבאר לך מה שכתבתי בריש פרקין בקונטרס דאיצטריך דנין אותו לאשמועינן דאפילו כה"ג בעצמו דנין אותו. דכן דייק ליה מתני' וכמ"ש. אבל הבבלי מיאן בזה דלשיטתו אין הוכחה ממתני' דכה"ג דנין אותו ע"י עצמו וכמ"ש. ועמש"ל בריש פרקין. ויש מן הגאונים מייתי ראייה מסוגיין דאף הנתבע ממנה אנטלר ועיין בטח"מ סי' קכ"ד. ולדידי אין מכאן ראיה דדוקא לכה"ג עבדינן כן אבל לא לאיניש אחרינא. והריב"ש כתב סי' שצ"ב מסוגיין מוכח שהודאת האנטלר הויא הודאה שאל"כ דבר פשוט שאינו יכול למנותו שהרי צריך הוא לכפור או להודות על תביעת התובע והכי הל"ל הגע עצמך שיודה בה קצת או אין הודאת שליח כלום ע"כ. ואיני מבין ראיה זו. דלמא הב"ד דנין ע"פ טענת האנטלר ואם אח"כ הכה"ג מכחישו ואומר שטען שקר הויא הכחשה אבל אם מודה לדבריו הפסק דין קיים ואין בזה לעז לדיינים. ועיין ש"ך סי' קכ"ד ס"ק ד':

אין מלך יושב בסנהדרין. אמרינן בבבלי הטעם דכתיב לא תענה על ריב לא תענה על רב ופירש"י אינך רשאי לסתור את דברי מופלא שבדיינין ואי אמר מלך חובה תו לא מצי אינך למיחזי ליה זכות ע"כ. וקשה א"כ כה"ג למה מושיבין בסנהדרין גם הוא מופלא שבסנהדרין כמ"ש המ"ל כל ב"ד לגבי כה"ג פחות ממנו הוא ע"ש. וי"ל תיקשי לך סנהדרין מאי מהני בד"נ הא בכל סנהדרין איכא מופלא ע"כ לומר כיון דמתחילין מן הצד תו ליכא מפני לא תענה כו' א"כ ה"ה בכ"ג. אבל במלך ליכא למימר הכי דכיון דכתיב שום תשים עליך מלך אין אחר רשאי לדבר לפניו וע"כ צריך המלך לומר תחלה דעתו א"כ איכא משום לא תענה על רב. ואף שכתב הרמב"ם רפ"ה מה' כלי המקדש כתיב והכהן הגדול מאחיו מלמד שנוהגין בו גדולה יתירה ע"כ. מ"מ אין חובה שיאמר הוא דעתו בראשונה דכיון דיושב בסנהדרין ודאי מחל על כבודו שיאמר הוא באחרונה משא"כ מלך אף שמחל על כבודו אינו מחול דקיי"ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. אך קשה מ"ד בקדושין הרב או נשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול איך אפשר שיהא הרב או נשיא יושבין בסנהדרין והרי כל הנשיאים ישבו בסנהדרין כמפורש בתוספתא מאי קאמרת מצוה שאני שכך היא מצות התורה שהגדול יאמר באחרונה א"כ מלך נמי וי"ל הנך אמוראי סברי הא דאין מושיבין מלך בסנהדרין משום חשד הוא כדאמרינן בסמוך. וסתמא דש"ס בבלי אזלי כמאן דאמר כבודן מחול:

מפני החשד. משמע מדאורייתא דן אלא רבנן אסרו מפני החשד וקשה א"כ מאי פריך לקמן מלך לא דן והכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה כו' הא מתני' לא איירי אלא דרבנן וי"ל קסבר הירושלמי מתני' דאורייתא שאין דנין אותו שזילותא היא למלך לפיכך לא דן דכתיב התקוששו וכו' אך סובר הירושלמי עם אחרים מצי דן מן התורה דאין הדין נגמר על פיו לבד אלא מפני החשד גזרו שלא להושיבו בסנהדרין. ומכאן סייעתא למ"ש תו' בשם מהר"ן. ועי' מש"ל בד"ה לא מעיד כו' ובד"ה והכתיב כו':

הדא אמרה ד"מ שלו בכ"ג. כתב הרמב"ם פ"ה מה"ס ולא את כה"ג בד"נ אלא בב"ד הגדול אבל ד"מ דכ"ג בשלשה ע"כ ויש מי שהגיה בדברי הרמב"ם תיבת אלו דכ"ג. ובאמת לפום ריהטא נראה כמיותר דהא ביה איירי או דהל"ל ד"מ שלו. ול"נ בלבול גירסאות יש כאן. דדברי הרמב"ם תמוהין דהא מפורש כאן דיני ממונות של כה"ג בכ"ג. והא דא"ר חנינא בשם ר"ל שמלקין אותו בשלשה דוקא מלקות קאמר בשלשה כדקאמר טעמא דעלייתו ירידתו אבל ד"מ לעולם בשלשה. ודוחק לומר דהרמב"ם מפרש סתמא דש"ס קאמר אהא דאר"ל בשלשה מלקין אותו מדבריו מוכח דפליג אהא דאמרינן דד"מ של כה"ג בכ"ג דאי ד"מ שלו בכ"ג א"כ אף מלקות שלו בכ"ג א"כ עלייתו ירידתו ש"מ דאף ד"מ שלו בכ"ג. דא"כ מהא דאמר ר' לעזר כה"ג שחטא מלקין אותו ה"ל להגמרא להוכיח דד"מ שלכה"ג בשלשה כדדייק מדריש לקיש אלא ודאי דמחלק בין ד"מ למלקות. והכ"מ כתב ופירשו בגמרא דד"נ דכה"ג בע"א אבל ד"מ בג' כשאר כל אדם. וכוונתו להא דגרסינן דף ט"ז בעי ר"א שורו של כה"ג בכמה למיתת הבעלים דידיה מדמינן ליה ובע"א א"ד למיתת בעלמא מדמינן ליה אמר אביי מדקא מיבעי ליה שורו מכלל דממונו פשיטא ליה ע"כ. ואין מכאן שום הוכחה שהבבלי חולק על הירושלמי דפשיטא ליה דממונו ל"צ ע"א דסד"א כל דבריו של גדול בע"א כדמסיק בבבלי שם אבל כ"ג בעינן משום כבודו של כה"ג וכסוגיין. לכך היה נ"ל דגירסא הנכונה ברמב"ם אבל ממונו בכ"ג. אלא שאיזה תלמיד הגיה בשלשה ובמקום בכ"ג כתב דכ"ג וגרם לו דלא ידע טעמא דמלתא אלא או בע"א או בשלשה אבל אלו ראה סוגיין לא הוה קשיא ליה מידי. ויש קצת ראיה לזה ממ"ש הרמב"ם ריש ה' עדות כה"ג אינו חייב אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד הולך לב"ד הגדול ומעיד בה וב"ד הגדול לאו דוקא אלא ה"ה ב"ד של כ"ג ולא בא למעט אלא ב"ד של שלשה. והלח"מ כתב שם ומ"ש הולך לב"ד הגדול אע"ג דלא הוזכר בהדיא בגמרא משמע ליה דודאי הכה"ג לא ילך אלא לב"ד היותר מעולה ועוד דאין דנין מלך אלא בב"ד של ע"א דלא גרע מכה"ג כו' וכיון דעדות זה נוגע למלך ודאי דהוי בב"ד של ע"א ע"ש. ותימא ודאי משמע בבבלי דף י"ח דבב"ד הגדול מעיד מדפריך והא אין מושיבין מלך בסנהדרין וע"ש ברש"י בד"ה בפני המלך כו'. ומ"ש וכיון כו' תימא ודאי דוקא ד"נ של כה"ג ומלך אינו אלא לע"א אבל שאר דבריו לא כמפורש שם דף ט"ז כמ"ש לעיל. אך אחרי העיון נראה דהבבלי סובר שד"מ שלו בשלשה מדהשמיט שם טעמא שאק מושיבין מלך וכה"ג בעיבור השנה משום שאין כבודן לישב בשבעה וקאמר טעמא דמלך משום אפסניא וכה"ג משום צינה ש"מ דסובר דכבודו לישב בשבעה א"כ אזדא ליה פשיטותא דסוגיין: