שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 9 · הלכה 1 · Segment 6

למדנו שאין קידושין כו'. ביבמות פ' נושאין [ה"א] כתבתי בד"ה כבר כו' ראב"י דיליף מהיקישא דאחות אשה דאין קידושין תופסין בעריות אלא דלא ניליף מנדה דתופסין איכא למילף ק"ו מיבמה לשוק וקשה השתא דגלי לן באחת מעריות מחייבי מיתות ב"ד דקידושין תופסין איכא למילף א"כ מק"ו דתופסין וילפינן מהיקישא דחמותו ונדה. וא"ל א"כ קרא בנדה ל"ל תיפוק ליה מק"ו מחמותו דאי לא כתיב נדה ה"א למילף היקישא מאחותו לכך אייתר קרא דנדה לגלות דאחותו לעצמה יצא ולא על הכלל כולו וי"ל מאי אהני לן ייתורא דנדה הא עדיין הדבר ספק די"ל נדה לעצמה יצאה ואחותו להיקישא והכי מסתבר טפי דהא לסברא זו אמרינן שני דברים יצאו מן הכלל ואין מלמדין כדאמרינן בירושלמי פרק כלל גדול ואחותו לחודא יצאה והיא ודאי מלמדת על הכלל. אך קשה מאי קאמר להקיש לנדה הא נדה וסוטה ה"ל שני כתובים ואין מלמדים. ועמ"ש יבמות שם [ה"א] בד"ה כבר:

והכתיב לא יקח איש כו'. וא"ת דלמא באנוסת אביו איירי דהא מעלויא דהאי קרא כתיב אנוסה וקמ"ל שאנוסת אביו היא בלאו וי"ל אשת אביו משמע בנשואה לאביו ע"י קידושין איירי קרא. וכן צ"ל אהא דפריך בסמוך ואיש אשר יקח את אשת אחיו כו'. וכן משמע בסוף סוגיין. ועמ"ש ביבמות שם בד"ה בה כו':

ואשה אל אחותה לא תקח. בבבלי ר"פ נושאין גרסינן ת"ר בכולן נאמר שכיבה וכאן נאמר לקיחה לומר לך דרך ליקוחין אסרה תורה. ופירש"י בד"ה וכאן נאמרה קיחה איש כי יקח את אשה ואת אמה ואשה אל אחותה לא תקח ע"כ. הרי דסובר דאיצטרך למכתב קיחה באחות אשתו לומר דיקא כשאחותה נשואה לו פרט לאנוסה וקשה מאי פריך הש"ס כאן וי"ל ודאי הירושלמי סובר מדכתיב לא תקח אין סברא לומר דאתי ללמד שתהא הראשונה נשואה לו. אבל רש"י סובר הבבלי פליג ודייק ליה מדפריך ר"פ מדכתיב ואיש אשר יקח את אחותו וגו' וקשיא למה לא פריך מאחות אשתו דמוקדם בתורה אלא ודאי אחות אשתו נמי אתי לאשמעינן שתהא הראשונה נשואה לו. אך אינו מוכרח די"ל לכך ל"ק ליה לר"פ מאחות אשתו דידע דאיכא לשנויי שבא להודיעך שהיה מותר בה עד שלא נשא אחותה כדשנינן כאן אבל מאחותו פריך שפיר. וכיון שכן אין לחלוק את השוין גם ביבמות שם בתו' בד"ה ותני כן כו' הוכחתי דהבבלי אית ליה תירוצא דהירושלמי דאל"כ קשיא נימא אשת אחיו באונסין לית בה כרת ע"ש. מיהו נראה דהוכחת רש"י מהא דרבא פרק הערל דאמר לא תתחתן בגירותן איירי דבנכרותן לא שייך בהו חתנות ולסברת הירושלמי הואיל ושייך בהו חיתון בגירותן נקט נמי לשון חיתון בנכרותן וכמ"ש בתו' שם אלא ודאי לית ליה לרבא סברת הירושלמי וקרא איש אשר יקח את אשת אחיו נמי קמ"ל דוקא כשהיא נשואה לאחיו הוא דחייב כרת אבל אנוסה שריא. אך לפמ"ש בסמוך כיון דכתיב אשת שמעינן דאיירי בנשואה קשיא מ"ש דנקט באח הבא עליה באיסורא לשון קיחה וצ"ע. ועמ"ש עוד שם בתו' בד"ה ותני כן. ולעיל [פ"ב ה"ה] בד"ה אשכח כו':

שלא תאמר קין נשא אחותו כו'. וקשה הא ודאי היה מההכרח דאל"כ לתוהו נברא האדם שהיה המין כלה ואבד במיתת אדם ובניו שאין עוד מי שישא אשה אבל בבבלי פרק ארבע מיתות נקט שפיר מפני מה לא נשא אדם את בתו. ונראה דה"ק למה לא ברא שתי נקבות אחת לאדם ואחת לבניו ואמר שזהו מחסדי השם שברא את האדם יחידי שלא יהו המשפחות מתגרות זו בזו כדאמרינן לעיל [פ"ד ה"י] ובבבלי ס"פ אחד ד"מ ומצא כי טוב הוא להתיר להם איסור אחותו מלברוא שתים:

בא להודיעך שאם קידשה כו'. ביבמות שום כתבתי בד"ה בא כו' וקשה ל"ל קרא הא כתיב כי תהיין לאיש כו' ודרשינן וכי יש שנואה לפני המקום אלא שנואה בנישואיה ואיזו אלמנה לכ"ג ואמר קרא כי תהיין וכ"מ בבבלי קידושין ס"פ האומר (דף ס"ח) ואין לומר דאיכא לאוקמי שנואה בחייבי עשה אבל חייבי לאוין אין קידושין תופסין דהא אמרינן בבבלי שם דדוחק הוא לאוקמי קרא בהכי ע"ש. וע"ק למ"ד יבמה לשוק קידושין תופסין ל"ל קרא לרבות חייבי לאוין דתופסין הא אין טעם לומר שאין תופסין דמאחותו ליכא למילף דחייבי כרת ובהיקישא דאחותו נמי לא דהא לא הוקשו חייבי לאוין בהך פרשה וק"ו מיבמה ליכא דהא מיבמה גופה תופסין. ועמ"ש שם בד"ה כבר כו' מיהו להירושלמי ניחא הך קושיא דס"ד לאיש אחד דממעטינן מיניה שאין קידושין תופסין קאי נמי אחייבי לאוין לכך איצטרך קרא וקושיא הראשונה יש לומר סובר הירושלמי איכא לאוקמי שנואה במחזיר סוטה דלד"ה קידושין תופסין ודלא כמ"ש תו' יבמות ס"פ החולץ דבעינן שנואה בנישואין הראשונים ע"ש. שלא הוזכר בקרא הראשונים כלל. ועי"ל למ"ד יפת תאר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע א"כ שנואה קאי איפת תואר וכברייתא דספרי ומביאה רש"י ריש פרשת כי תצא והבבלי לית ליה הנך סמוכים ופליג אהספרי והא דמביאו רש"י בפירושו דפשטא דקרא. הכי משמע. ועמש"ל [פ"ח ה"ט] בד"ה ואחר: