שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 1 · הלכה 2 · Segment 9

תני סנהדרין שראו את ההורג. בקונט' הגהתי את ההרוג משום דקשיא אי בראו ההורג עדות ל"ל הא ודא לא היו עורפין שהרי צריכין לומר ועינינו לא ראו והרי ראו ואי משום ב"ד אחר שלא יבואו לעשות ע"ע א"כ בכל הרציחות כולן נקבל עדות שראו את ההורג כדי שלא יבוא לידי ע"ע אלא ודאי לא חיישינן לב"ד אחר ועוד מ"ש ב"ד דנקט אלא ודאי כיון דאינהו יצאו למדוד ראוי שיעשה העגלה על ידיהן א"כ משמע שהן הב"ד ולא אחרים אך דוחק הוא לפרש סוגיין כן ונראה דבהא פליגי אי לד"מ דמיא עדות זה עד הרואה נעשה דיין או לד"נ דמיא אפי' עד הרואה אין נעשה דיין א"נ לכ"ע לד"מ דמיא וקמיפלגי בפלוגתא דרש"י ותו' אי מודה ר"ע בד"מ או לא ותרווייהו אליבא דר"ע. ולפ"ז צ"ל דלעולם אין דנין ע"ש ראייתם אלא הגדה בעינן. וא"ת לא תהא שמיעה גדולה מראייה ועדים ל"ל וי"ל שראוהו בלילה כדמשני בבבלי בר"פ ראוהו ב"ד. ותו' כתב שם בד"ה לא תהא שמיעה גדולה מראייה פירש בקונט' דהא גבי עדות החדש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש ובחנם דחק דאפי' בד"נ אמרינן הכי בפרק החובל אם ראוהו ביום ע"כ. וט"ס יש כאן וצריך להיות דאפי' בדיני ממונות אמרי' כו' וה"פ רש"י דחק לומר כן כדי לפרש סתמא דש"ס אפי' כר"ע ובחנם דחק דבד"מ מודה ר"ע דאמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראייה. ורש"י לשיטתו ותו' לשיטתן וז"ל תו' בפ' החובל דף צ' ע"ב כגון שראה בלילה פירש בקונט' ור"י נשיאה כר"ט ס"ל ובחנם פי' כן דאפי' כר"ע ניחא דלא גמר מד"נ כדפירש' לעיל ע"כ. הרי דסובר רש"י דלר"ע אין חילוק בין ד"מ לד"נ אלא בקה"ח לחוד הוא דמודה ותו' סברי בד"מ מודה ר"ע וכ"כ בר"ה [דכ"ו] בד"ה דרחמנא כו' ע"ש. והמהרש"א בר"ה לא ירד אל המכוון בזה ע"ש. והרמב"ם פ"ה מה' עדות פסק בין בד"נ בין בד"מ אין עד המעיד נעשה דיין אבל עד הרואה נעשה דיין. וכתב הכ"מ דפוסק כר"ט דרבו דר"ע הוא. וכבר השיגו הלח"מ מההיא דפי"א מה' מלוה ע"ש. ול"נ דראיית הרמב"ם מהא דגרסיגן בסנהדרין דף ע"ח אמר רבא ההורג את הטרפה פטור וטרפה שהרג בפני ב"ד חייב שלא בפני ב"ד פטור בפני ב"ד מ"ט חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך שלא בפני ב"ד פטור דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה ולאו שמה עדות. וכ"כ הרמב"ם פ"ב מה' רוצח. הרי מפורש שאף בד"נ אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראייה אם ראוהו ביום כמ"ש תו' בסנהדרין שם ודלא כר"ע דאמר כולן נעשו עדים דכיון דחזו דקטל נפשא לא מצי חזו ליה זכותא נמצא דלכך פסק כר"ט דרבא פסק כוותיה וזה ברור. ומ"ש הלח"מ בה' עדות שם אך קשה אי רבינו פסק כר"ט א"כ לתירוצא בתרא דאבע"א דאמרינן פ' החובל ר"ט איירי ביום ואפ"ה מקצתן עדים ומקצתן דיינים ואינן יכולים לעשות מעשה ע"פ ראייתם ואמאי הא בד"מ אמרינן דעושין דין ע"פ ראייתם ודוחק לומר דרבינו אינו פוסק כל"ב ע"ש שדחק הרבה בתירוצו. ובמחילת כבודו דבריו תמוהין דודאי מודה האבע"א דלא אר"ט מקצתן נעשו עדים כו' אלא בראהו בלילה אבל ביום עושין מעשה ע"פ. ראייתן דלא תהא שמיעה גדולה מראייה דסברא הוא וליכא קרא דפוסל הדיינים שראו. ולשיטת רש"י כוונת האבע"א לומר דר"י נשיאה כר"ע נמי ס"ל ולתו' בא לומר אפי' אם היה מעשה דחלון בלילה נמי ניחא. ותדע דאי ס"ל לר"ט דלעולם אינן יכולין לעשות מעשה ע"פ ראייתם א"כ קשיא הא דרבא דלא כמאן דגבי טרפה ליכא למימר מקצתן נעשו עדים דא"כ הדר ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימו. וכ"כ תוספת בסנהדרין שם. ואם נדחק לומר דרבא כתירוצא קמא ס"ל מ"מ אין כאן מקום קושיא על הרמב"ם דפסק כרבא וכמ"ש. וראיתי להרמב"ן בספר מלחמות פ' האשה שנתארמלה שכתב דהך שינויא בתרא דפ' החובל בא לומר דאפילו ביום אין דנין עד שיעידו בפניהם והכא מסקנתא דשמעתתא גם נראה מדבריו דסובר דהלכתא כר"ע ולא כר"ט ע"ש. ולפמ"ש הדין עם הבעה"מ בזה ונראה עיקר דהלכתא כר"ט בהאי ובהגהות מיימוני בה' עדות כתבו אדברי הרמב"ם וכן פירש ר"י כו' ע"ש משמע מדבריהם דהרמב"ם פוסק כר"ע ותימא דדברי הרמב"ם מבוארים דפסק כר"ט וכן בדין דרבא כר"ט ס"ל כמ"ש וצ"ע: