שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 1 · הלכה 2 · Segment 11

מהו מקודש מקויים בבבלי דף י' גרסינן רב אשי אמר חישוב קתני ומתני' ר"א היא דאמר בין בזמנו בין שלא בזמנו אין מקדשין אותו שנא' וקדשתם וגו'. וקשה סתמא אסתמא דהכא תנן סתמא כר"א ובר"ה פ"ב תנן ראש ב"ד אומר מקודש. ולפום סוגיין ניחא דמקודש היינו מקויים. אך קשה דתנן התם בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו מקדשין אותו ראב"צ אומר נראה בזמנו מקדשין אותו שלא בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים מדראב"צ מקדש ממש קאמר ש"מ דאף ת"ק מקדשין ממש קאמר וי"ל הך ת"ק ודאי כראב"צ ס"ל דמקדשין ממש אבל לאו סתמא מיקרי ועי' ברא"ש ר"פ מקום שנהגו:

מתניתא אמרה כן ראש ב"ד אומר מקודש. וקשה מאי ראיה הא מתני' לא איירי אלא לאחר שנשאו ונתנו בדבר והסכימו לקדש החדש והא דמתחילין מן הגדול היינו שאומר תחלה דעתו אם לקדש או לעבר ועוד הא לא קאמר אלא ראש ב"ד אבל שאר הדיינים לא אמרו אלא כשאר כל העם. וראיתי להמפרש שכתב פ"ד מה' קה"ח בקידוש החדש מתחילין מן הגדול כמש"ל אחר שתתקיים העדות של קה"ח ראש ב"ד אומר מקודש וכל העם כו' כבוד לראש ב"ד להתחיל בקידוש לפני מי שגדול ממנו ע"כ. וכולא סוגיא לא משמע כדבריו. גם לשון מתחילין מן הגדול משמע דלענין משא ומתן בדין איירי כלישנא דמתני' פ' אד"מ. גם הא דמשמע מדבריו שמפני הכבוד ראש ב"ד מתחיל לומר מקודש. לא משמע כן בבבלי ר"ה דף כ"ד דיליף התם מקרא דכתיב וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל:

וההן ביתא דלרע לא נהגין כן. עי' בקונט'. ועוד נ"ל לפרש דאבית רבי קאי דגרסינן בבבלי לקמן פ' אד"מ דף ל"ו מניינא דבי רבי כולהו מתחילין מן הצד מחמת ענוה ולא שמיע כו' כלומר ולא שמיע לר' זבידא הא דר"י דמדבריו שמעינן דחיובא הוא דאיכא בקה"ח להתחיל מן הגדול מדחזינן בעיבור השנה מתחילין מן הצד אלא ש"מ דהיינו טעמא דכתיב וידבר משה את מועדי ה' וגו' דמצוה בגדול ושל בית רבי אע"ג דבשאר מנינים מתחילין מן הצד בקה"ח מתחילין מן הגדול:

לעיבור החדש מתחילין מן הגדול ולעיבור השנה מתחילין מן הצד. כתב הרמב"ם פ"ד מה' קה"ח בעיבור השנה מתחילין מן הצד ובקידוש החדש מתחילין מן הגדול. וכלשון הזה הגירסא בר"ה פ"ב. והמפרש לא הראה מקומו מאין יצא להרב דין זה. ומדכתב כאן עיבור וכאן קידוש משמע קצת כדברי המפרש שכתבתי בסמוך אך אינו מוכרח דלכך כתב קידוש החדש דעיבור ממילא הוא וכראב"צ אם לא נראה בזמנו כו' והיינו כאביי וכשמואל ועמ"ש לעיל בתו' בד"ה עיבור כו'. והרמב"ם פי"א מה"ס כתב דיני ממונות הטומאות והטהרות מתחילין מן הגדול ד"נ מתחילין מן הצד. ולא קחשיב קה"ח ברישא ולא עיבור השנה בסיפא. ואפשר שנקט לשון המשנה דפ' אד"מ כמנהגו. אך קשה למה שייר אותן התנא. ובקונט' כתבתי בקה"ח הכל תלוי בעדים לכך מתחילין מגדול וקשה הרי פעמים שמאיימין על העדים כמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' קה"ח א"כ הדבר תלוי בב"ד לכך נראה עיבור השנה חמיר הצריכו להתחיל מן הצד אבל קה"ח דקיל דסגי בשלשה הקילו בו כדיני ממונות:

אלא בעיבורה שהוסיפו לה חכמים ל' יום. מלשון זה משמע דאדר שני תוספות ומשמע נמי דאדר הסמוך לניסן מלא עבדינן ובירושלמי מגילה [פ"א ה"ה] פליגי בה אם אדר ראשון או שני תוספות. גם אמרינן התם אדר הסמוך לניסן לעולם חסר. מיהו לפמ"ש תו' ר"ה דף י"ט מסיק רצו ירח רצו ל' יום. ונראה דל"ג דא"ר יעקב אלא א"ר יעקב כו' והש"ס דמשני אין מן הדא לית את ש"מ כלום ה"ק י"ל רצו ירח רצו ל' יום. ועמ"ש בירושלמי מגילה בד"ה לעולם כו' והגה שכתבתי כאן נראית עיקר. והרמב"ם השמיט דין זה שצ"ל הרי השנה מקודשת בעיבורה שהוסיפו לה חכמים ולא ידעתי טעמו. גם השמיט הא דאמרינן בסמוך מי הוא שנכנס תחלה לעיבור השנה ולקה"ח וצ"ע: