שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 31

רמ"א מפסדת כתובתה בשלשה כו'. רש"י פי' הסוגיא כשיטת רבי מנא ור"ת כר' יוסי. כ"כ תוס' בסוגיין ור"ת הקשה אפירש"י הא גבי אונס ומפתה קתני לה שהן קנסות ועוד בכל דוכתא שמזכיר מוציא שם רע הוי לענין ק' סלעים ע"כ. ונראה אף דזו היא דקשיא לר' יוסי מ"מ ר' מנא סובר אף דהכא לא איירי במאה כסף כיון דבכל דוכתא תני להו בהדדי ונערה מאורסה נמי הוצאת ש"ר היא שהוא אומר לא מצאתי לבתך בתולים הלכך לא חשיב תנא לומר והמוציא ש"ר. עוד הקשה ר"ת ג' דמתני' מומחין הן ובכמה דוכתין אשכחן שדנין דיני כתובה בבבל ע"כ. ונראה סובר רש"י דיני כתובה ודאי דנין בבבל כשאר ד"מ דעבדינן שליחותייהו דשכיחי אבל להפסידה כתובתה בטענת פ"פ אין דנין דלא שכיח ובעינן מומחין. עוד כתב ר"ת מה שפירש"י חוששין ללעז מתוך שיטעון כו' אין לשון לעז נופל ע"ז אא"כ הוא שקר ע"כ. ולפמ"ש בקונט' לק"מ גם דעת רש"י נראה כן. עוד כתב ר"ת ועוד דקאמר דונו לי מיהא דיני ממונות מי דוחקו לכך כל זמן שאין האשה תובעת אותו כתובתה ע"כ. וי"ל כיון דאם הדין עמו אסורה לו כמ"ש תוס' כתובות דף י' ע"א לעולם אינו נאמן להפסיד כתובתה אא"כ נאסרה עליו א"כ צריך פס"ד מיד גם לפטור ממזונותיה גם דברי הרא"ה בכתובות דף י' מפורש דדוקא בדטעון לאלתר הוא דנאמן אבל לאחר זמן אינו נאמן ע"ש. עוד הקשה ועוד דקאמר תבעו ממון בשלשה תבעה מיבעיא ליה ע"כ. וי"ל כיון שמוציא ש"ר ואומר פ"פ מצאתי דינו עם אביה וכ"פ רש"י המוציא ש"ר לא מצאתי לבתך בתולים ובא להפסידה כתובתה. ועוד הקשה מה שייך תביעה שאינו בא אלא לפטור עצמו מכתובתה ע"כ. וי"ל ודאי הבעל תובע נמי הפסד סעודתו אלא חכמים לא האמינוהו אלא להפסיד כתובתה. עוד הקשה במקום דאיכא נפשות משמע דבההוא ממון איירי ע"כ. וי"ל כיון דפריש ר"ח בא לגבות ממון מבעל בשלשה משמע דסיפא ובמקום דאיכא נפשות כשתבע הבעל איירי כמ"ש רש"י לקמן. עוד הקשה מהרי"ף לר"מ דאית ליה כתובה דאורייתא אינו נאמן להפסיד כתובתה כדמוכח פ"ק דכתובות דאר"כ חכמים תיקנו כו' ע"כ. וי"ל רבא דקאמר התם חזקה אין אדם טורח כו' סובר אפי' למ"ד דאורייתא נאמן דאית ליה לבעל תרי חזקה דממילא וחזקה דאין אדם כו' והא אית לה חזקת הגוף לבדה. להך נאמן אפי' בלא עדים וכ"נ מדברי רש"י שם בכתובות. והכא רבא הוא דאמר חוששין ללעז. ועי' ברא"ה והריטב"א שם. ולפי' ר"ת צ"ל דהכחשה בלא הזמה חייב ק' סלעים כמ"ש תו' דף ח' ע"ב בד"ה והביא כו'. וכתב הנ"י דהיינו טעמא דרש"י דפליג אר"ת דסובר בהכחשה אינו משלם ק' סלע ודייק ליה מקטנה דלאו בת סקילה היא לא משלם עלה קנס ש"מ דוקא כשבא להרגה הוא דחייב מלקות וקנס אבל בלא"ה לא. ור"ת סובר הטעם משום דלאו בת עונשין היא ע"כ ותימא לי הא גם מדברי רש"י נראה מפורש אפי' היכא דליכא מיתה משלם כסף שכתב בד"ה אביי אמר כו' ר"מ סבר תו ליכא ד"נ ובג' סגי למידן ד"מ דכי נמי יוזמו העדים ישלם ק' כסף ע"כ והכא ליכא מיתה כלל וצ"ע. וראיה לדברי ר"ת מגמרא דערכין דאמרינן מצינו האומר בפיו והיינו מוציא ש"ר חמור מעושה מעשה ופריך אמאי דלמא משום דגרם לה קטלא אמר רבא כי הוציא ש"ר על ש"ר שהוציא. (והרב המגיה בס' מ"ל פ"ג מה' נערה לא ראה דברי הרא"ה והריטב"א שמקשים קושיא זו). וי"ל קרא. קמ"ל דעיקר חיובו משום שהוציא ש"ר אבל לעולם אינו חייב קנס אא"כ בא להרגה. וכ"מ מדברי הרא"ה ע"ש. וראיה לפסק רש"י והרא"ה והריטב"א מירושלמי כתובות (פ"ד ה"ד) לעולם אין הבעל לוקה ואינו נותן ק' סלע עד שיסקלו העדים. ומהתימא שלא הביאו הראשונים דברי הירושלמי אלו וצ"ע. ועי' מה שכתבתי כתובות ירושלמי שם בתו' בד"ה לעולם כו'. וסוגיא זו סייעתא לרש"י דגם בבבלי איכא אמוראי. דוקא עולא ורבה מפרשי פלוגתא לענין הפסד כתובה אבל לאביי י"ל לענין כסף נמי איירי כמ"ש רש"י בד"ה אביי כו' כמ"ש בסמוך. אלא דקשיא לי לפירש"י מאי פריך הבבלי לעולא מברייתא דתבעו ממון וכו' לוקמי בתובעו ממון במקום שאי אפשר לבוא לדיני נפשות כגון מיד לאחר אירוסי בא עליה או שקידשה בביאה בשלשה תבעו נפשות כלומר במקום שאפשר לבוא לידי ד"נ בכ"ג וי"ל שנראה לו דוחק למיקום ברייתא בהכי דמאי קמ"ל. לפ"ז יש ליישב קושית תו' בד"ה חוששין כו' וא"ת אביי כו' ע"ש דאינהו מוקי לברייתא תבעו ממון במקום שא"א לבוא לד"נ כמ"ש וקמ"ל דוקא במקום שא"א להיות ד"נ אלא ממון הוא דבשלשה אבל היכא דאפשר בד"נ אע"ג דהשתא ליכא ד"נ כגון דלא התרו בו אפ"ה דנין בכ"ג. ותו' תירצו לדידהו תבעו ממון היינו שלא התרה בה כלל כו' ע"כ. ודאי לרש"י ליכא לתרוצי כן כיון דאכתי איכא למיחש לד"נ שע"י קול יבואי עדים אחרים שהתרו בה:

אבל במוציא שם רע כו'. עי' בקונט'. ולישנא קמא קשה אם לא מצא עדים אין קנס ומלקות כמ"ש בסמוך ואיך קאמר אבל במוציא ש"ר כו' שם נותן ק' כסף כו' וא"ל דהא דקאמר אבל. במוציא ש"ר פירושו שהביא הבעל עדים כו' כדפרישית בלישנא בתרא דא"כ קשה הל"ל אבל בנערה המאורסה ובא להרגה מקום שנסקלת שם מפסדת כתובתה וכ"ש מוציא שם רע ונראה דל"ב עיקר ועי' מ"ש בסמוך בד"ה ואתיא כו':

אבל בנערה המאורסה כו' עי' בקונט'. ובכתובות כתבתי דיש לקיים גירסה שלפנינו וה"פ ר' מנא אומר בנערה המאורסה פליגין שהביא הבעל עדים בעודה ארוסה שזינתה תחתיו אבל במוציא ש"ר שהביא עדים אחר הנישואין ד"ה מקום שהעדים כו' ור"י בר' בון אמר במוציא ש"ר פליגין אבל בשהביא עדים בעודה ארוסה ד"ה במקום שנסקלת מפסדת כתובתה ובהא פליגי ר' מנא סובר מוציא ש"ר לד"ה דין אחד הוא אבל סקילה והפסד כתובה פליגי לר"מ שני דינין הן ורבנן סברי דין אחד הן ור"י בר' בון סובר סקילה והפסד כתובה ד"ה דין אחד הן דחד טענה לשניהן ובמקום שחייבת סקילה מפסדת כתובתה אבל מיתה ומאה כסף שני דינין הן דפעמים שאינה בסקילה ואינו נותן ק' כסף כגון בבוגרת או שבאו העדים מאליהן ודומיהן:

ואתיא דר' מנא כו'. בקונט' כתבתי רבנן דאמרי בכ"ג הואיל ותבע נפשות תחלה. וקשה מאי איכא דתבע נפשות תחלה השתא מיהא ליכא נפשות וי"ל בחוששין לכבוד הראשונים פליגי. לפ"ז קשיא לי אבבלי בסוגיין דמשני רבא בדאיכנף כ"ג ואיבדור להו ואמר דונו לי מיהת ד"מ. לישני בשדנו כבר את העדים וקמיפלגי אי מצי האב לדון אח"כ אמאה סלע בשלשה. וביותר קשה קושיא זו לשיטת ר"ת וי"ל פשיטא ליה לרבא דר"מ מודה בהא דבעינן כ"ג ולשון הש"ס בבלי משמע כן דגרסינן שם וחכמים אומרים תבעו ממון בג' תבעו נפשות בכ"ג בשלמא לרבה כו' תבעו נפשות תחלה אפי' ממון בכ"ג. הרי דדוקא רבנן ס"ל דבכה"ג אף ממון בכ"ג אבל לר"מ אפילו בכה"ג ממון בג' וי"ל: