שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 9 · הלכה 6 · Segment 2

חמותו וכלתו כאחת מה אמר בה ר"י. עי' בקונט'. בבבלי גרסי' א"ר אבהו מודה ר"י באיסור מוסיף. וכ"ש באיסור בת אחת דעדיף מאיסור מוסיף כמ"ש תו' בבבלי יבמות (דף ל"ג) סוף ד"ה בר קפרא כו'. אבל באיסור כולל איכא לספוקי דפליגי ביה אי הוי כאיסור מוסיף או לא. כמפורש בבבלי שבועות (דף כ"ד) ובבבלי קידושין דף ע"ז ע"ב כתבו תו' בד"ה פרט כו' תימא מאי קאמר בסמוך כו' ע"ש ותימא לתירוצם קמא קשה אם כן הוי ליה לש"ס לאתויי הך ברייתא דתני בה דר"ש אף באיסור מוסיף אית ליה דאינו חל (ומצאתי להריטב"א שהרגיש בזה ודחק לתרץ ע"ש). ולתירוצם בתרא קשה הא ר' יוסי סובר אפילו איסור חמור אינו חל על איסור קל ואיסור מוסיף אית ליה אפי' איסור קל חל על איסור חמור תדע דפריך הבבלי חמותו ונעשית אשת איש נידון בחמותו לידון נמי אאיסור אשת איש דאר"א מודה ר"י באיסור מוסיף ע"ש. ומאי קושיא דלמא דוקא איסור חמור על איסור קל הוא דאית ליה באיסור מוסיף אבל איסור קל על איסור חמור כגון א"א על חמותו לית ליה אפי' באיסור מוסיף דהא בשאינו מוסיף אפי' חמור על קל לית ליה כדמוכח מתני' אלא ודאי אין לחלק ודלא כמ"ש תו' וצ"ע. ותמיהתם נראה לתרץ קסבר רב ששת כמ"ד איסור כולל לאיסור מוסיף דמי כמפורש בשבועות שם ונבלה ביה"כ איסור כולל הוא מגו דחייל יה"כ על האדם ליאסר בשאר אוכלים כולל נמי נבלה עמה להתחייב משום יה"כ וכיון דאיסור כולל לית ליה אף איסור מוסיף לית ליה. והרמב"ם כתב פ"ו מה' חמץ. אין אדם יוצא י"ח באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון טבל כו' וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא בו י"ח וכתב הלח"מ פ' כ"ש (דף ל"ה) תניא יכול יוצא אדם י"ח בטבל כו' ת"ל לא תאכל כו' ופריך אסורא דחמץ להיכא אזלא הא מני ר"ש היא דאמר אין איסור חל על איסור דתניא רש"א האוכל נבלה ביוה"כ פטור. וקשה כאן פסק כר"ש ופ"ג מה' שביתת עשור פסק האוכל פגול ביה"כ חייב משום יה"כ ותירץ איה"כ חייב משום איסור כולל והא דפוטר ר"ש היינו מנבלה אבל איה"כ מחייב משום כולל וחמץ וטבל כיון דכשיחול איסור חמץ על טבל אין כאן לא כולל ולא מוסיף להכי קאר"ש דפטור זה נ"ל מבואר בדעת הרמב"ם אבל רש"י סובר דפטור מיה"כ משמע דלא ס"ל דיה"כ איסור כולל ע"כ. ואני תמה אם יצאו דברים אלו מפה הקדוש דהרב בעל לח"מ שכולו מקשה ומראש ועד סוף אין בו מתום. דגרסינן שבועות (דף כ"ד) ר"ש לטעמיה דלית ליה איסור כולל דתניא רש"א האוכל נבלה ביה"כ פטור. הרי מבואר דליתא לפירושו שפירוש בדברי ר"ש לדעת הרמב"ם. גם מ"ש דלא ס"ל לרש"י דיה"כ איסור כולל הוא. חס לומר כן שנעלם מעיני רש"י דברי ש"ס אלו אדרבה מש"ס זה סייעתא לפירש"י גם ברור הוא שחמץ על טבל איסור כולל היא דמגו דחל איסור חמץ על האדם ליאסר בכל מאכלי חמץ כולל נמי טבל עמו להתחייב משום חמץ וכן פירש"י שם באיסור כולל דיה"כ ע"ש. (וראיתי להריטב"א בחי' קידושין שם פירש"י דאיה"כ פטור לעולה אפי' נתנבלה ביה"כ ולא נהירא כי פקע איסור אבר מן החי יחול איסור נבלה ויה"כ בבת אחת דמודה ר"ש באיסור בת אחת ע"ש ותמה אני שלא חש לכבוד הזקן הא כבר עמד ר"י על קושיא זו ותירץ דאיסור שאינו זבוח לא פקע מיניה לעולם ע"ש בפסחים). וכ"ת הא קיי"ל חובת הטבל חלה בראיית פני הבית א"כ טבל הנעשה בפסח למה לא יצא בו י"ח הא איסור חמץ קדים י"ל אנן הכי קאמרינן משנעשה טבל אין בו עוד איסור חמץ ואנן בעינן שיהא ראוי לחול בו בשעת עשיית המצה איסור עשיית החמץ אך קשה א"כ עשאה מצה מבחוץ והביאה לבית שנעשית טבל אז יהו יוצאין בו ואנן סתמא תנן אין יוצאין בטבל ונראה ע"מ איסור טבל. קדים שהרי מאז היה ראוי להביאו להבית וליחייב בטבל והא ליכא למימר שנקצר בי"ט דבאיסור לא קמיירי. ועיקר קושיתו ליתא שהרי גם בטבל דרבנן אנו יוצא י"ח מצה. שהשוה אכילת מצה לברכת המזון ובפ"ה מה' ברכות כתב דעל טבל דרבנן אין מברכין. ואי מקרא דלא תאכל עליו חמץ יליף ודאי ליכא למשמע מיניה איסורא דרבנן. אך נראה דסובר הרמב"ם הטעם דאין יוצאין משום מצוה הבאה בעברה וכדאמרינן בירושלמי ומביאו הה"מ שם אלה המצות אם עשיתן כמצותן כו' ע"ש. והיינו טעמא שתלה הדבר בברכת המזון שבו נאמרו הדברים בירושלמי וזה מבואר מאוד בדברי הרמב"ם. ולכך לא מייתי קרא דלא תאכל כו' דש"ס דפסחים לא קאמר אלא ברייתא דיליף מקרא דלא תאכל אתיא כר"ש. אבל לדידן דקיי"ל כחכמים דפליגי אר"ש אין הטעם אלא משום מצוה הבאה בעברה. ובהכי ניחא קושית תו' סוכה פ"ג (דף ל') ל"ל קרא גבי טבל תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה ע"כ דודאי ר"ש היא דלית ליה מצוה הבאה בעברה אבל רבנן אית להו ולא פליגי אמוראי בסוכה אלא בדבר שאין המצוה נעשית ע"י עשיית האיסור כגון לולב הגזול אבל אכילת מצה של טבל שבעשיית האיסור שאוכל הטבל רוצה לצאת ידי חובת מצה שניהם מודים דלרבנן אנו יוצא י"ח משום מצוה הבאה בעברה. ובחידושי סוכה הארכתי בזה: