שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 8 · הלכה 6 · Segment 2

ואלו הן סוטה. עי' בקונט'. ובבבלי לקמן פ' הנחנקין דף צ"ה גרסינן בעל שמחל על קינויו קינויו מחל וכתב רש"י אמר לה אל תסתרי קינויו מחול ואם נסתרה אינה נאסרת עליו. משמע לאחר סתירה אינו יכול למחול וכ"כ הרמב"ם פ"ק מה"ס. אבל תו' כתב קינוייו מחול היינו דוקא קודם שנמחקה המגילה אבל לאחר מכאן אינו יכול למחול עליו ע"כ. ובסוגיין בסמוך מפורש כדבריהם דלעולם יכול למחול עד שנמחק המגילה. אך תימא דבבבלי סוטה פ' הארוסה דף כ"ה מפורש כרש"י דאהא דזעירי גרסינן פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר קודם סתירה מחול לאחר סתירה אינו מחול וח"א לאחר סתירה נמי מחול כו' אלא לאחר סתירה אינו מחול ש"מ (והא דאמרינן כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא ר"א לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לבר מאומצא ביעי ומזרקא דרב אחא לקולא והלכתא כוותיה. וכאן פסקינן כרב אחא לחומרא י"ל שאני הכא וכיון דברייתא דייק כוותיה) וכ"ת תיקשי לרש"י קושית הש"ס דבסמוך ולאו מתני' היא ושבעלה אינו רוצה להשקותה אלא ודאי זעירא בשנכתבה המגילה איירי וא"ל מתני' בשלא נסתרה וזעירי לאתר שנסתרה דמ"מ קשיא הא לאחר שנסתרה קאמר דאינו מחול ועוד לישנא דמתני' משמע דלאחר שנסתרה איירי י"ל מתני' ודאי לאחר שנסתרה איירי ולא מהני רצון הבעל אלא שא"צ להשקות כדתנן פ"ד ושבעלה אינו רוצה להשקותה נוטלת כתובתה כו'. אבל מ"מ אסורה היא לו וקמ"ל זעירי מחול על קינויו אינה נאסרת עליו ומותרת לחזור לו. והירושלמי דפריך ממתני' צ"ל סובר המוחל על קינויו אשתו אסורה לו וכ"ת א"כ קשה הא דמיבעיא לר' ינאי סוף פ"ב דסוטה קינא ונסתרה וגירשה והחזירה ונסתרה ולא בדקו המים טהורה כו'. פשיטא דאסורה שהרי אין המים בודקין אותה ומה שתירצתי שם כיון דיכול למחול לא הוי ביאה אסורה ע"ש הא אמרינן הכא דסובר הירושלמי שאין המחילה מתירה לביתה. ואין לומר דוקא לבעלה אסורה הסוטה אבל לכהן מיבעיא ליה אם היא מותרת או לא דהדבר ברור כל שאסורה לבעלה אף לכהן אסורה וצריכין לומר ר' ינאי פליג אסוגיא דהכא וסובר דהמחילה מתירה אף לבעלה וכשיטת הבבלי פ' הארוסה דף כ"ה דאמר ואי אמרת לאחר סתירה מחול לה משכחת לה דיש לה היתר ש"מ דמחילה מתירה וכן מוכחת כל הסוגיא דהתם וצ"ע ומ"ש תו' פרק הארוסה שם בד"ה ש"מ בעל שמחל על קינויו קינויו מחול ותפשוט נמי עוברת על דת אם רצה בעלה לקיימה מקיימה אפילו התרה בה ע"כ והר"ן כתב פרק המדיר בשם הרשב"א ואסיקנא בעל שמחל כו' כ"ש היכא דלא הקפיד דמחול ומקיימה ע"כ. ותימא הא משקינן שם דלאחר סתירה אינו יכול למחול א"כ כשעברה על דת ונסתרה כבר מחל לה ההתראה וליכא למיפשט מידי מהכא. ורש"י כתב שם בד"ה שמחל על קינויו והשתא ס"ד דקבעינן בין שמחל קודם סתירה בין שמחל לאתר סתירה ואת"ל עוברת על דת שרצה לקיימה מקיימה ה"מ בלא קינוי כו' ע"ש לפ"ז לשיטת הרמב"ם דפסקינן בכל מקום ואת"ל אף כאן עוברת על דת אם רצה לקיימה מקיים. וכ"ת מי דחקו לפרש האיבעיא באת"ל י"ל מדבעינן ליה אפילו אם מחל לאחר הסתירה ובכה"ג עוברת על דת כ"ש וצ"ל דבאת"ל מיבעי ליה. אך קשה מנ"ל דמיבעיא ליה אף לאחר הסתירה ואי מדפשיט ממתני' ואלו שב"ד מנוקין להן כו' ואס"ד דלא קמיבעי ליה אלא קודם שנסתרה ליכא למפשט מידי דהתם איירי לאחר שנסתרה מהא אין ראיה ודאי מאן דפשיט הא ס"ד דאיבעיא גם לאחר שנסתרה אבל בעל האיבעיא לא איבעיא ליה אלא בקודם שנסתרה. והכ"מ כתב פרק כ"ד מהלכות אישות ול"נ דיש לומר דאיפשיטא מהא דאמרו יבמות פ"ב וב"ד בעדים הוא דמפקי כלומר בעדי טומאה דוקא ע"כ. ותימא וכי לא מודה דנאסרת על בעלה ע"י קינוי וסתירה דהא מפורש איסורו בקרא א"כ ה"נ התראתו במקום קינוי ומה שעוברת על דת ע"פ עדים לסתירה דמיא ואסורה לו והא דקאמר וב"ד בעדים הוא דמפקי ר"ל לאפוקי קול דלא וצ"ע:

ובן סורר ומורה עיין בקונטרס. ורש"י פרק הנחנקין הוסיף בה אם רצו למחול ולא להביאו לב"ד מוחלין לו שהכתוב תלה הדבר בהם דכתיב ותפשו בו ע"כ. משמע קודם שיביאו אותו לב"ד הוא דיכולים לחזור אבל אח"כ אינן יכולין לחזור וקשה הא בסמוך מסקינן כל שלא נגמר דינו יכולים למחול וא"ל רש"י מפרש הא דמשני הש"ס אתי מימר לך ואפילו עמד בדין לא קאי אלא אמלקות אבל במיתה עמד בדין אינן יכולין למחול דא"כ קשה מאי קאמר בשלא נגמר דינו כו' הא אפילו בשנגמר דינו למלקות יכולין למחול כמפורש ברש"י הלקוהו וחזר וקלקל כו' וי"ל לעולם אף למלקות כל שנגמר דינו אין יכולין למחול המלקות אבל מיתה יכולין למחול אף לאחר המלקות. וא"ת מנ"ל לרש"י דאף לאחר שלקה יכולין למחול המיתה דלמא משנגמר דינו למלקות אינן יכולין למחול וי"ל כיון דלאחר המלקות כתיב ותפשו בו משמע לאחר המלקות נמי בהם הדבר תלוי וא"ת אמאי לא משני הש"ס מתצי' איכא לפרושי קודם שנלקה קמ"ל אפי' לאחר המלקות יכולין למחול וי"ל שזה נ"ל דוחק. ובמ"ל סוף הלכות ממרים הניח דברי רש"י בצ"ע. ולפמ"ש דברי רש"י נכונים: