שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 7 · הלכה 5 · Segment 3

והלא הניחוש והעינון כו' עי' בקונט'. וקשה הא אינו חייב מיתה על הניחוש ועינון ולא חטאת על הכישוף א"כ מאי לחלק דקאמר הכא. ונראה שכתב הרמב"ם פי"א מה' עכו"ם הלכה ט' איזהו חובר כו' או שעשה מעשה עם דבורו ה"ז לוקה שנאמר לא ימצא בך וגו' וחובר חבר ושם הלכה ט"ו כתב מכשף חייב סקילה כו' לא עשה מעשה לוקה מכת מרדות מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ע"כ. וקשה א"כ למה ילקה חיבר אלאו זה. ומן התימא על הכ"מ והלח"מ אחרי שהאריכו בענין זה לא הרגישו בקושיא זו גם בתירוצם אינה מתורצת. ולפום סוגיין ניחא כיון שיצאו ניחוש ועינון מן הכלל לחייב עליהן מלקות (ועי' בכ"מ) לא על עצמן יצאו אלא [על] הכלל כולו [יצאו] לפיכך גם חובר חבר חייב מלקות אלא מכשף לחוד פטור ממלקות דלגביה הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד והבן ובירוש' שבת פליגי אם שני דברים היוצאים מן הכלל מלמדין או לא. וקשה הא תניא (ומביאו בבבלי בפרקין דף ס"ז) א"צ ר"י וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא את זה לסקילה אלא אוב וידעוני בכלל מכשפים היו ולמה יצאו להקיש אליהן ולומר לך מה אוב וידעוני בסקילה אף מנשף בסקילה. הרי דאפי' שני דברים שיצאו מלמדין. מיהו נראה לקמן סוף בפירקין דירושלמי לית ליה הך ברייתא. ועי' מה שכתבתי שם:

והכתיב ואיש אשר ישכב כו'. כתב בגליון דה"פ ל"ל דיצא לידון בערייה דהא בנדה פרע הכתוב עיקר חיובא משום העראה דהא אפי' נגיעה אסורה וא"כ למה יצאה ומשני אין ה"נ דהיינו יודעין דחייב המערה אבל מיתה לא היינו יודעין שלא תאמר כו' ע"כ. ודברי תימא הם דהא דנדה אסירה בנגיעה אינה אלא מדרבנן. ומאי קאמר בנדה פרט הכתוב כו' הא קושית המקשה היא דלא לפרוט בו העראה. ומאי משני דאיסורא היינו יודעין הא אי לאו דיצא אפי' איסורא לא שמעינן. והדבר פשוט דפריך כיון דיצאה אחותו לידון בהערייה על הכלל כולו יצא א"כ נדה ל"ל ומשני שלא תאמר כו'. אלא אף לפי הגירסא בשבת וכמ"ש בקונט' קשיא מאי טומאה דקאמר הש"ס הא כל עריות כתיב בהו טומאה דכתיב בתר כולן אל תטמאו בכל אלה כמפורש בבבלי יבמות דף י"א ע"א ע"ש ברש"י ובהך פרשתא כתיב נמי נדה משמע דקאי נמי עליה. לכך נראה דגרסינן שלא תאמר הואיל ואין חייבין עליה אלא משום טומאה ולא משום ערוה לא נעשה בה כו'. וה"פ הואיל ואין בה אלא משום טומאה ואין בה משום ערוה דהכל מודים בבא על הנדה שאין בניה ממזרין כמפורש בבבלי יבמות דף מ"ט סד"א לא נעשה בה מערה כגומר לכך צריך קרא. אך קשה דגרסינן בירושלמי יבמות [פ"ו ה"ב] ר' בון בר ביסנא כו' נאמר כאן לקיחה לא יקח ונאמר בשומרת יבם ולקחה לו לאשה מה לקיחה האמורה בשומרת יבם עשה בה את המערה כגומר והוולד כשר אף לקיחה שנאמר כאן עשה בה את המערה כגומר והוולד כשר. א"כ נדה נמי נילף משומרת יבם בגז"ש דקיחה. וי"ל סוגיא דהכא אליבא דר' ישמעאל דאמר אין למדין למד מן הלמד א"כ ליכא למילף משומרת יבם דאיהו גופיה ילפינן בהיקישא מאחותו או בדבר שיצא מן הכלל וצ"ע:

כל אתר דאת מר כו'. עי' בקונט' וכ"מ לשון הש"ס שחלוקין הן היכא דכתיב ערירים יהיו והיכא דכתיב ערירים ימותו. אבל בבבלי פ' הבא ע"י דף נ"ה גרסינן רבה רמי כתיב ערירים יהיו וכתיב ערירים ימותו הא כיצד יש לו בנים קוברין אין לו בנים הולך ערירי ואיצטרך למכתב ערירי יהיו כו' משמע דכל אחד איצטריך לחבריה ואין חילוק ביניהם. גם מבואר שם ערירים יהיו משמע בנים שיש להם בשעת החטא ימותו אבל בנים אשר יולדו לו מחטא ואילך לא מייתי וערירים ימותו משמע בנים הנולדים לי מחטא ואילך ימותו אבל בנים דמעיקרא לא מייתי. וזה היפך ממשמעות לשון הירושלמי ועממ"ש בסמוך: