שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 10 · הלכה 8 · Segment 2

אר"ש ק"ו הדברים כו' בבבלי הגירסא אר"ש מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו מי גרם להם שידורו בתוכם ממונם לפיכך ממונם אבד. פירש"י בכל דוכתא דרש ר"ש טעמא דקרא. וכתב התי"ט ול"נ כיון דלא נ"מ מידי לדינא נתנה התורה לידרש טעמיה ע"ש. ודברי רש"י עיקר דודאי נ"מ לדינא לטעמיה דר"ש נכסי עכו"ם איך אבודים שאין ממונם גרם להם סידורו עמהם ואיירי בשלא עבדו עכו"ם אלא בשיתוף דאל"כ אף העכו"ם מצווים עליהם א"כ אף הם לא היה להם לדור עמהם אבל השתא שלא עבדו אלא בשיתוף לא עשו העכו"ם שום איסורא וממונם קיים ולרבנן גם ממון העכו"ם אבד. והפ"ח כתב פ"ד הלכה ו' דלטעמא דר"ש קטני עיר הנידחת נהרגין ולרבנן אין נהרגין ע"ש הרי דנפקא מיניה טובה וע"ק הא דגרסינן בבבלי פ' ארבע מיתות (דף נ"ה) בעי רב המנונא ישראל הבא על הבהמה בשוגג מהו תקלה וקלין בעינן והכא קלון איכא תקלה ליכא א"ד קלון אע"פ שאין תקלה ולא איפשיטא. ולטעמא דר"ש איכא למפשטה מהכא דהא הכא בנכסים קלון מועט איכא דהא לא עביד מידעם תקלה ליכא אפ"ה אמרה תורה שרוף וכלה כ"ש התם בבא על הבהמה דאיכא קלון מרובה שנהרגת וצ"ע:

מוכיח בדבר בלוט. וקשה מאי הוכחה מכאן הא א"ר יוחנן בבלי נזיר (דף כ"ג) כל הפסוק הזה על שם עבירה נאמר וישא לוט על שם ותשא אשת אדוניו וגו' את עיניו כי היא ישרה בעיני כו' ע"ש הרי דלשם זנות הלך לשם ודוחק לומר דר"א פליג על ר"י רבו ואפי' לספק לא נחשבו לו דבריו דקאמר מוכיח בדבר כו'. ואפשר לומר כיון דפשטא דקרא משמע כר"א קאמר שפיר מוכיח בדבר דאל"כ ה"ל לפרש דבזנות איירי רמוזי ל"ל אלא אשמועינן תרתי: