שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 8 · הלכה 6 · Segment 8

בא משא ומתן בינתים כו'. וא"ת אף פוגמת תהא נאמנת בלא שבועה במגו דפוחתת וי"ל אין זה מגו טוב שיראה לפוחתו שאולי יש עדים ששילם לה מקצתה נמצא מפסדת שני פעמים. ובהכי ניחא דלא חיישינן בפוחחת דאי ערומי קא מערמת שיראה בכך דאולי יוודע הפגימה בעדים ותפסיד. והא דאמר בבבלי פרק הכותב (דף פ"ז) גבי הפוחתת פחות פחות מש"פ דחיישינן שמא מערמת ע"ש דהתם לית לה פסידא. לפ"ז מיושב תמיהת תו' שם בד"ה או דלמא כו'. ודלא כמהרש"א. גם מ"ש תו' שם בד"ה אמר רבא שתי תשובות כו' תימא לרשב"א אכתי איכא שלישית כו' ע"ש נראה דוקא בשאר מודה במקצת בעינן טעמא דאשתמוטי דלא ליהמניה מטעם דאין אדם מעיז כמ"ש תו' כתובות פ"ב וגיטין פ"ה והכא ודאי מעיזה לתבוע שהשטר מסייעה. ותדע שהרי כתב תו' שם שהטעם שאין אדם מעיז מפני שחבירו יודע בשקרו א"כ איך ס"ד לפטרו ללוה משבועה בחזקה דאין אדם מעיז הא גם למלוה איתא להך חזקה אלא ודאי כמ"ש הואיל והשטר מסייעו אך קשה היכא דליכא שטרא מאי איכא למימר וא"ל בתובע ליכא העזה דפעמים שאדם תובע הרבה כדי שיודה לו המקצת דבבבלי שבועות פ"ו דף מ' ע"ב גרסינן אמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת מ"ט חזקה אין אדם חובע אא"כ יש לו אדרבא חזקה אין אדם מעיז פניו כו' ע"ש הרי דאפילו בכופר הכל אמרינן חזקה זו לנתבע ולא לתובע לכך נראה כיון דפרע דייק ודמיפרע לא דייק אין כאן העזה לתובע דאפשר ששכח אבל נתבע ודאי דייק שפיר ואינו מעיז בדבר שחבירו יודע בשקרו. הלכך כאן שהיא תובעה אע"ג דלא שייך לומר אשתמוטי כו' אפ"ה יש להשביעה: