שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 3 · הלכה 9 · Segment 19

וחייב בשבועת ביטוי. כתב תו' סוף מס' שבועות בד"ה וחייבין כו'. תימא נימא דיצא לידון בדבר החדש כדאמרינן פ' שבועת העדות וי"ל לא דמי התם יצא להקל הלכך הוי חידוש אבל הכא יצא להחמיר לפי שכופר ממון אין זה חידוש ע"כ. נראה דר"ל שבועת העדות יצא להקל שאינו חייב אלא בראויין להעיד ובפני ב"ד משא"כ בשבועת ביטוי ושבועת שומרין יצא להחמיר דחייב קרבן אפי' במזיד. וקשה הא מסקינן בבבלי פ' שבועת הפקדון דף ל"ז דקולא היא דניחא לאיניש למייתי קרבן במזיד ולא לקי וע"ש ברש"י ותו' בד"ה מאי כו'. מיהו הא ל"ק הא גם שבועת העדות חייב במזיד נמצא שגם הוא יצא להחמיר די"ל כיון דיצא נמי להקל ה"ל חידוש משא"כ שבועת השומרים. ויותר נראה שיצא להחמיר היינו שהוא באשם ולא בעולה ויורד. מיהו גם זה קשה דחומרא דאתי לידי קולא היא שאם אין ידו מגיע לאשם פטור מהכל משא"כ בעולה ויורד אם אין לו אלא כדי מנחה חייב להביאה והרמב"ם כתב פ"ז מה' שבועות הנשבע שבועת הפקדון לשקר והתרו בו אינו לוקה אלא מביא אשם לבד שהרי הכתוב מוציאו מכלל חייבי מלקות וחייבו אשם בין בזדון בין בשגגה. וכתב הלח"מ וקשה הא בעיא היא בשבועת הפקדון התרו בו אי מיחייב מלקות לחוד או קרבן לחוד או שניהם וי"ל לברייתא דמייתי שם איפשט לן דחייב בקרבן ולא איבעיא אלא אי חייב גם במלקות ומספיקא אין ליקין עי"ש. ותימא מלבד שאין. פשט דברי הרמב"ם משמעין כפירושו אלא שמפורש בפ"ע דלא כדבריו וז"ל שם כל מקום שאמרנו פטור פטור משבועת העדות אבל חייב בשבועת ביטוי אבל המחייב בשבועת העדות ואפילו במזיד אינו חייב משום שבועת ביטוי אלא משים שבועת העדות בלבד שהרי הכתוב הוציאו מכלל שבועת ביטוי לחייב המזיד בה כשוגג בקרבן אבל לא במלקות שנאמר לאחת מאלה במין אחת ממיני שבועות חייב אבל לא בשנים ע"ש הרי דמקרא ממעט דפטור ממלקות במזיד בשבועת העדות וה"ה בשבועת שומרין כמ"ש הכ"מ שם בד"ה כל כו' דילפינן חדא מחבירתה. ונראה דקשיא להרמב"ם אסוגיא דפ' שבועת שתים לרבא הא איכא שבועה בעולם דהא לרב קיימינן ורב מחייב שבועת ביטוי היכא דליכא שבועת העדות כדמחייב בשומרין ונראה דהיינו דקשיא להרי"ף ולהרז"ה לכך פירשו הסוגיא דלא כרש"י. והרמב"ם מפרש רבנן אמרו לאביי להכי אפקיה רחמנא לאיחיובי עליה תרתי והשיב אביי מלאחת יהיה בכוונת קושייתם תרי קרבנות ובשוגג או קרבן ומלקות במזיד ואמרו ליה רבנן לאביי אימא במזיד מיחייב תרתי דהיינו קרבן ומלקות ובשוגג מיחייב חדא קרבן והשיב הא דמיעט קרא לאחת היינו למעט במזיד ממלקות דאי בשוגג מי איכא תרתי כדרבא. (ואף שאין גירסת הגמרא כן נראה מדברי רש"י שגירסת הספרים אינה כמו שהיא לפנינו) ולא. פליג רבא אדאביי אלא פרושי קמפרש לדאביי דלא איצטרך קרא למעט בשוגג דלא ליחייב תרתי דממילא ממועט מדהוה דבר שהיה בכלל כו'. וכ"ת א"כ ל"ל קרא למעט ממלקות תיפוק ליה דאין לך בו אלא חידושו והיינו קרבן ולא מלקות וי"ל דלא הוי דבר היוצא מן הכלל אלא לענין קרבן דכתיב בהך פרשתא אבל מלקות ה"א שהוא בלאו דלא תשבעו בשמי לשקר א"נ לא גרס כלל ואי במזיד מי איכא תרתי כנראה מדברי הרי"ף ומלאחת מאלה ממעטינן הכל דלא מיחייב בקרבן שבועת ביטוי ולא במלקות. ורבא קאמר דלא ליחייב בשני קרבנות ל"צ קרא דה"ל דבר שהיה בכלל כו' וקרא לא אתי אלא למעט ממלקות ופריך הש"ס לאביי ל"ל דלהכי אפקיה שבועת העדות לחייב על השוגג כמזיד הא איצטרך קרא לפטור יודע אני עדות מקרבן לפי שאינו בלאו כו' וכמ"ש הרז"ה אבל מה שחייבו פסולים ושלא בב"ד בשבועת ביטוי באומר איני יודע לך עדות אין זה לאו והן לחייב יודע אני לך עדות. לפ"ז מיושב קושית הכ"מ ספ"ט ע"ש. ואין לומר דסובר כפירוש הרי"ף דא"כ לפי המסקנא איצטרך לאחת מאלה למעט דלא ליחייב שתי קרבנות ודברי הרמב"ם לא משמעין כן. וליתא לקושית הלח"מ ע"ש ויש לתמוה על הלח"מ לסברתו אמאי מקשה למה שביק טעמא דרבא כו' ע"ש משמע שאין נ"מ לדינא הא גם לדינא פליגי דלסברת רבא לעולם אין שבועת ביטוי באיני יודע לך עדות אפילו בפסולין ושלא בב"ד והרמב"ם פסק בזה כאביי כמש"ל. אך קשה לפ"ז מאי מיבעיא לש"ס פ' שבועת הפקדון דף ל"ז ע"א היכא דאתרי ביה אי חייב בקרבן ובמלקות הא מקרא שמעינן דלא לקי וי"ל התם בא למיפשט מברייתא ולא מצא ברייתא לפשוט ממנה ואביי מסברא דריש לקרא הכי כמ"ש תו' דף כ"ה ע"ב בד"ה אחת כו' ע"ש:

ע"ד דרב אינו מצוה להפיסו כו'. עיין בקונטרס. וקשה הא כי תשבע וגו' בנשבע לשקר כתיב ועליה קאמר קרא דבשבועת הדיינין אין חייבין עליה. ורש"י כתב סוף שבועות רב דריש כי בלשון דהא שהרי תשבע כו' ונראה שירושלמי סובר דרב ור"י בסברא פליגי ולא בקרא ר"י סובר כיון שמצוה להפיסו בשבועה דמיא קצת לכפירת ממון ולא לשבועת ביטוי ורב סובר כיון דנשבע לשקר לשבועת ביטוי דמיא. ויותר נראה דה"ג על דעתיה דרב אינו מצוה להפיסו ומפייסו על האמת כו' וכ"ה פרק בתרא דשבועות. ומכוון כפירש"י: