שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 5 · הלכה 4 · Segment 2

מזכה הייתי ומחייב אני וכו' א"ל למד תחלה. משמע השתא הוא דאינו יכול לחזור אבל בשעת ג"ד יכול לחזור דאל"כ מה לי לחזור וללמוד. ותימא תיקשי ברייתא זו בין לרב בין לריב"ח דאמרו פרק אד"מ בבבלי דף ל"ד בשעת גמר דין אינו יכול לחזור אבל מהא דאמר רבי לא מפני מה כותבין דברי המזכה אין להוכיח דבר דלתרווייהו קשיא למ"ד אפילו בשעת ג"ד א"י לחזור ודאי אין שום תועלת בטעמו ולמ"ד בשעת ג"ד יכול לחזור אבל לא קודם ג"ד שהוא שעת מו"מ אין לכתוב הטעם דממילא יהיה מוכרח לחקור אחר הזכות עד שעת ג"ד. והא דמשני מפני המחייב. לא קשיא הא אף במזכה איכא למיחש הכי שמא ישכח הטעם ויתירא מלחזור כמ"ש בקונטרס במחייב. דהך תקנה ודאי לא נעשית אלא להצלה אבל לא לחוב. מיהו צ"ל דסובר כמ"ד א"י לחזור דאי יכול לחזור אף מפני המזכה צריכין לכתוב הטעם שלא ישכח ממנו ויבוא לחזור בשעת ג"ד. ומש"ל [בפ"ד ה"ה] בד"ה ובלבד כו' משום זה אין לכתוב כו' כל אחד יכתבנו שלא לבא לידי תקלה כו' ע"ש. א"כ גם מפני המחייב אין לכתוב שכל אחד יכתבנו לעצמו שלא לבוא לידי תקלה. והא דאר"י בר' בון מפני המזכה נראה שסובר שא"י לחזור אפילו בג"ד. דאלת"ה מאי מהני הכתיבה אם הדיין רוצה לחזור הלא בידו לחזור ול"ל לומר שקר שטעה בדבר שצדוקין מודים בה. ועיין בבבלי דף ל"ד וברש"י וצ"ע: