שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 11 · הלכה 6 · Segment 2

הכל היה בכלל לא תענה כו' כתב הפ"ח פ"ה הלכה ד' אזהרה לנביא המסית מדכתיב לא תענה כו' כדאיתא בירושלמי שלהי הנחנקין ע"ש. ותימא. הא בכל מקום אומרים רעך ולא של הקדש א"כ ה"נ נדרוש כן. גם עיקר פירושו בירושלמי אין הלשון משמע כן דלא קאי אאזהרה ונתחלף להמעתיק סוגית הירושלמי דריש מכות. והגהתי בקונט' עיקר וכ"ת אף לדידי קשיא דמסיק דלקי משום לא תענה י"ל לאו מלקות ממש קאמר דא"כ לוקין הל"ל אלא כמ"ש:

יצא לידון כו'. עי' בקונט'. וא"ת נימא הוה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ואין בין עכו"ם לשאר מצות ולא כלום וי"ל בעינן מיהת שיהו שוין ליוצא כדאמרינן פ' ד' מיתות בעינן דומיא דזביחה עבודת פנים ע"ש והכא ליכא דדמיא לעכו"ם שחמורה מכל המצות שכל המודה בה ככופר בכל התורה א"כ אין לומר אלא שעל עצמה יצאה וכמ"ש בקונט' דא"כ עכו"ם למה לי. ורש"י פי' בד"ה דרחמנא אמר מן הדרך ואעכו"ם קאי אבל לא אשאר מצות דכתיבי בהך פ' דאכתי לא איתרבי שאר מצות דללכת בה כתיב בחר מן הדרך וללכת דמרבינן מיניה שאר מצות כולה משמע ולא מקצתה ע"כ. ותימא הא רבנן ילפי סקילה בשאר מצות לרב המנונא מדכתיב ללכת בה דקאי אהדחה דכתיב בפרשה מלהדיחך כתיב מקמא מן הדרך וללכת בה אע"ג דכולא משמע מ"מ איכא לרבויי אף מקצת ממן הדרך דגם נלכה נעבדה כו' כולה משמע אלא דמן הדרך משמע אפי' מקצתה ה"נ כן הוא בשאר מצות וצ"ע. ומה שפירש"י בד"ה וד"ה פטור ואפי' מחנק כו'. וכתב המהרש"א וי"ל מאי ראיה מייתי כו' ועוד מה צריך ראיה כו' ע"ש. ול"נ שכוונת רש"י לומר לכך פטור אפי' בחנק ולא מוקמינן קרא דפ' שופטים בעוקר מקצת דשאר מצות שיהא בחנק משום דהתם כתיב דבר שלם וכבר למדנו מללכת בה דבעוקר הגוף דשאר מצות בסקילה וכ"ת א"כ קרא דפ' שופטים ל"ל ומשני ולא קאי אעוקר כו' וזה ברור ודלא כמהרש"א שדחק בפירושו. וגי' הספרי פ' ראה להדיחך מן הדרך זו מצוא עשה אשר צוך זו מצות ל"ת ללכת בה לא האומר מקצת ומשייר מקצת. אתיא כר"ה לדר"ח אין בפ' זו שאר מצות ובעכו"ם חייב אף בעוקר מקצת ומקיים מקצת. כתב הרמב"ם פ"ט מה' יסודי התורה אם עקר שאר מצות וכן אם עקר מקצת בעכו"ם בחנק וכתב הפ"ח ריש פ"ה מעכו"ם ותימא למה פסק כאביי הא רבא פליג ע"ש. והלח"מ כתב שם ביסודי התורה ותימא על תימא למה פסק בעקר מקצת בחנק הרי מבואר בבבלי לד"ה בסקילה ע"ש (והפ"ח כתב שם שסמך אמאי דמייתי קרא דפ' ראה דאיירי בסקילה ממילא ידעינן שהוא בסקילה ע"ש ותימא שנעלם ממנו שמפורש בדברי הרמב"ם שהוא בחנק. ויותר תימא ששכח דברי עצמו שכתב בה' יסודי התורה לתרץ קושית הלח"מ דהרמב"ם כוונתו שלא אמר בלשון מסית אלך ואעבוד ולא נלך ונעבוד כמדיח אלא כך א"ל השם שתעבוד עכו"ם היום וא"כ אין כאן עונש אלא של נביא שקר לכך הוא בחנק ע"ש. וכמה תמוהים דבריו אלו שהרי מפורש ברמב"ם ריש פ"ה מה' עכו"ם האומר אמרה לי העכו"ם עבדוה או שאמר א"ל הקב"ה עבדו עכו"ם ה"ז נביא שהדיח ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל וצ"ע) ובפ"ה מה' עכו"ם שדחק הרבה. ונראה דקשיא להרמב"ם ר"ת ברייתא דספרי במאי מוקי לה וע"ק איך מפרש אביי הברייתא כר"ח רישא המתנבא לעקור כו' דכ"ע מודים שהוא בחנק לא תני ד"ה וסיפא בעכו"ם אפי' אומר היום עיבדוה כו' דצריכין לומר למר כדאית ליה כו' תני ד"ה. לכך גורם בדר"ת מחלוקות בעוקר הגוף דע"א וקיים מקצת דע"א דרחמנא אמר מן הדרך אפי' מקצת הדרך ועוקר הגוף דשאר מצות ד"ה בחנק. ויליף ליה מדכתיב ללכת בה למעט מקצת דע"א כדאיתא בספרי ולאו למעוטי לגמרי דא"כ דבר למעט מקצת דשאר מצות ל"ל אלא למעט מסקילה הוא דאתי וחייב חנק. ואביי מתרץ לדר"ח המתנבא לעקור כו' בשאר מצות ד"ה חייב חנק ובעוקר מקצת דשאר מצות פטור מחנק ובעוקר מקצת דעכו"ם ד"ה חייב חנק. וד"ה דתני בסיפא קאי אכולא ברייתא ולא נקט ר"ש אלא לאשמועינן פטור וחייב דתני אחנק קאי. והשתא פשטא דברייתא דהמתנבא לעקור כו' וברייתא דספרי אתיין כר"ח לכך פוסק הרמב"ם כוותיה וניחא הכל בס"ד: