שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 3 · הלכה 8 · Segment 7

רב הונא מיקל כו'. לישנא בתרא שבקונט' הוא מדברי הב"י. ולפירושו קשיין דברי ר"ה אהדדי דהכא משמע שאסור לומר הזכות של חבירו ובסמוך קאמר כד הוה ידע זכות הוה פתח ליה. וכ' הב"ח סי' י"ז דוקא תחלת הדבר כדי לסעדו מותר אבל ללמד לו זכות אסור ע"ש ובדרישה. ול"נ שר"ה קילל לדיינים שטועים ואומרים בפני הבע"ד אין ע"א כלום ומה לך להביא שסוברים שזהו בכלל פתח וגו' והוא טעות גמור חדא דפעמים אין אדם מעיז אפי' נגד עד אחד או אין נראה לו להכחישו בפני העולם ועוד הלא לא יוציא זה את שלו עד אחר הפסק דין וממילא שומעין טענותיו אם הוא רוצה להודות או להכחיש. אבל כשנראה לדיין שיש לזה זכות אלא שנשכח ממנו חובה להזכירו דהיינו בדרך רמז כדתנן חכמים הזהרו בדבריכם וכו' ואין כאן סתירה כלל וכ"נ דעת הטור וכ"כ הב"י דבהא פליג הטור אהרמב"ם וסובר אפי' לא ידע הבעל דין להאי זכותא כלל פותח לו. והב"ח מקשה מאי מהני פתיחה לענין שאינו ידועה לו כלל ע"ש ולאו קושיא היא דפתיחה זו אינה אלא לעוררו ולהזכירו וכענין שאמרו אינו יודע לשאול את פתח לו ומ"ש עוד ותו א"כ מאי רבותיה דזבל"א כיון דאפי' דנין בע"כ צריך הדיין להפך בזכותו אע"ג דלא ידע ליה כלל ע"כ דברי תימא הם דזבל"א הטעה שיחפש ויחקר אחר זכותו גם הבע"ד יצייתו לו כמ"ש בריש פרקין משא"כ כשדנין בע"כ וזה פשוט: