פני משה על תלמוד ירושלמי דמאי · פרק 6 · הלכה 4 · Segment 3

פרתו של כהן וכו'. תוספתא היא (בפ"ו):

שהיתה שומא אצל ישראל. שקיבל בשומא ממנו בכך וכך להיות מטפל בה והשכר והולדות לאמצע כהאי דתנן בפ' איזהו נשך שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה ואוכל לאמצע:

הבכור לכהן דברי ר' יהודה. דס"ל דמסתמא על מנת כן נתן לו שיהא הבכור שלו:

חכמים אומרים אין הבכור אלא לשניהן. דחולקין כמו בשאר ולדות והישראל יכול ליתן חלקו לאיזה כהן שירצה א"נ אם הכהן נוטל את הבכור יתן לו כנגד חלקו של ישראל או דמים או משאר ולדות:

במעשרות שדהו שהוא שלו. כדתנן במתני' דלעיל בישראל שקבל שדה מכהן ולוי:

והפרה גופה לשניהן. שהרי ישראל המקבל בשומא יש לו בגוף הפרה בענין שכרה והולדות שממנה וכן היא באחריות שניהן כדמסיק:

ותני כן השם באחריות שניהן והמקבל באחריות הנותן. כצ"ל וכמו דתנינן באיזהו נשך דהמקבל בשומא מותר מפני שאחריות על שניהן וא"צ ליתן לו שכרו מפני שהוא דבר שעושה ואוכל וחולקין ג"כ בריוח לשניהן. אבל המקבל צריך שיהיה כל אחריות על הנותן דאם המקבל קיבל כל אחריות עליו זה לעולם אסור ואפי' הוא נותן לו שכר עמלו דזהו נקרא צאן ברזל ואם האחריות על שניהן צריך שיתן לו שכר עמלו ואם כל האחריות על הנותן מותר וה"ה בדינא דשדה דהכא: