חידושי רמב"ן על בבא בתרא · דף 129b

הא דשלח רב אחא בריה דרב עניי בר עוא נכסי לך וכו' שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דלא א"ר אחא הכי אלא בנכסי לך סתמא אבל היכא דקאמרי בהדיא לשון מתנה לא אמרי' הכי ולישנא דגמרא משמע הכי מדקאמר שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה ולא קאמר שאין מתנה אלא ירושה משמע דבלשון הוא מקפיד.
אבל בחבור גאונים ז"ל ראיתי שאפי' אמר בפי' לשון מתנה אמרי' לשון ירושה הוא ואפשר כן דמתנתו נמי כירושה שויוה ובראוי ליורשו כיון שאינו צריך לומר לשון מתנה בירושה ניחא ליה ואפילו אמר לשון מתנה כירושה חשבינן ליה דמה שהוא שלו בירוש' אינו יכול ליתן לו במתנה וירושה דידיה נמי תורה היא שהתורה נתנה לו רשות ליתן לו נכסיו וירושה היא.
והקש' הרב ר' יוסף הלוי ז"ל מההיא דאמרינן לעיל האומר תנו שקל לבני בשבת ואם אמר אם מתו ירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקנ' ואמאי והא ירושה הוא ואין לה הפסק וכדאמרי' לעיל והא הכא דבשתי שדות ושני בני אדם דמי וקתני אין נותנין להם אלא שקל דאלמא קנו אחרים וניחא ליה כיון דאיהו אמר אל תתנו להם אלא שקל לאו ירושה היא אלא בשקל וכי אמר נמי ירשו אחרים תחתיהם ירתי והיכי דמי ירושה כגון נכסי לבני ותנו להן מהן שקל ואם מתו יירשו אחרים דקא מורית להו לנכסיה אבל הכא לא מורית להו אלא שקל בשבת.
ואכתי קשה ליה דכיון דאמרי' ירושה אין לה הפסק אלמא אין מקבל מתנת שכיב מרע קונה אלא עם גמר מיתה הא כל שלא קנה בשעת גמר מיתה אלא לאחר זמן אינו בדין שיקנה לפי שחלה עליו ירושת תורה של יורש ורחמנא אמר אין לה הפסק וכן כתב הרב ז"ל כל שכן היכא דלא אקנ' ליה מידי לא בלשון מתנה ולא בלשון ירושה אלא שבקיה למילתא סתם ואמר נכסי' אלו יירשם פלוני אחריך דאמרינן כיון דלא אפקיה מן הירושה דהא אחריך קאמר לא אמר כלום והשתא ודאי קשיא דתנו שקל לבני בשבת אף ע"ג דלא אקני להו אלא שקל מ"מ לא אמר אלא אם מתו יירשו אחרים ואחרים ודאי לא ירתי ולא זכו אלא לאחר שמתו בניו דקיימא לן כל אם בלא מעכשיו לא קני עד דמקיים תנאה כדאמרינן בגיטין (ע"ב א') גבי אם מתי אם לא באתי מכאן ועד שני' עשר חדש אם תצא חמה מנרתיקה וכיון שכן כבר חלה ירושה דבנים בסתמא עד שימותו ואותה שעה יבאו אלו לירש והוה לן למימר ירושה אין לה הפסק.
ובר מן דין לדברי רב אחא בר עויא אין לך שכיב מרע נותן בתנאין וקשיא ההיא דאמרי' התם ארבעה מאה זוזי לפלוני לנסוב בחרוזי וכו'. ותני'בקדושין משל למה הדבר דומה לאדם שהיה מחלק נכסיו לבניו אמר פלוני בני יירש שדה פלוני ופלוני בני יירש שדה פלוני ופלוני בני יתן מאתים זוז וירש שדה פלוני ואמאי כיון דלא ירית עד שיתן מדין התנאין הא כבר חלה ירושה דאותה שדה לכולן וירושה אין לה הפסק. וכן הא דאמרינן לקמן (קמ"ב א') ולימ' ליה לכשתלד הכי משמע דודאי מתני' בשכיב מרע היא מדקתני ואיו שם יורש אלא הוא יירש את כולה וכולה רישא וסיפא במי שמת קיימ' וסוגי' דמתמר' עלה בגמר' בשכיב מרע היא, וקשיא דהא ירושה כיון שחל' שעה אחת שוב אין לה הפסק.
ואפשר לומר דלא דייקינן בה כולי האי אלא התורה נתנה רשות לאב להנחיל מעתה לכל מי שירצה ולהעביר מן היורש וכן בכלל זה נתנה רשות להנחיל לאחר זמן וירושה עוברת ונפסקת מן היורש ורב אתא בר עויא בנכסי לך דוקא קאמר דכיון דאתחיל בירושה דתורה והנחילו בה שוב אינה נפסקת ממנו הילכך בשותק ואומר סתם אם מתו בניו יירש פלוני זכה בהם וצריך עיון. ואיכא דמחו לה אמוחא דשאני הכא דשוינהו לנכסי ביד שליש בהא אמר תנו ולא ירושה היא ויעשה שליש מה שהושלש בידו.
ומדמקשינן הכא מדרב אחא בר עויא שמעינן מינה דנכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אע"פ שהשני נמי ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום דהא בריית' ואחריך יירש פלוני ואחריך יירש פלוני תרווייהו קשיין ותרווייהו מיתוק' בראויין לירש ואפי' הכי אין הפסק לשל ראשון שכיון שחל' ירושה לידו שוב אינה נפסקת ממני דומיא בירושת תורה הבאה מאיליה שאינה נפסקת והוצרכתי לכתו' זה מפני שנמצא למקצת המחברים שאמרו בשני ראוי ליורשו יש לה הפסק ואין דבריהם עולין בשמועה ולא נכונים בטעם, וכן כתב הרב הלוי ז"ל כדברינו.

ותסברא והאמר רבא הילכתא כריש לקיש בהני תלת וכו'. לא קשיא. אפשר דהשתא הדר ביה מתיובתיה דלא הויא תיובתא דחד מינייהו דאינהו לאחר כדי דיבור וברייתא תוך כדי דיבור ואע"ג דליכא בנוסחי אלא יש לנו כיוצא בהן הרבה בתלמוד ואשכחן נמי תיובתא והילכתא.
והר"ש ז"ל פי' דאי אית להו דתוך כדי דבור מהניא אמאי אוקמוה למתני' דוקא בשדה אחת או אדם אחד אפילו בשתי שדות ושני בני אדם נמי ואין זה מחוור דאינהו בכל ענין אוקמוה אפי' לאחר כדי דבור, ועוד דלישנא דרבין מימרא דר' יוחנן ור' אלעזר היא ולאו אמתני' קיימי אלא לאחר כדי דיבור היא דומיא דר"ל דפליג עליהן.

והילכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי. פי' רבינו תם ז"ל שהטעם מפני שפעמים שהתלמיד מוכר או קונה ואם עובר רבו עליו אי אפשר שלא יתן לו שלום ומשום תקנת השוק תקנו שלא יפסיד בכך והיינו דאמרי' במסכת נזיר (כ,ב) דאי הכי לא שבקת רווחא לתלמידא והשוו חכמים מדותיהן ותקנו כן בכל דבר אע"פ שאין הטעם בו כגון אמרו לו מת אביו וקרא וכו' בפ' בתרא דנדרים (פז,א).
ובשם הרב אב בית דין ז"ל שמעתי דכיון דאמור רבנן הקורא את שמע שואל מפני היראה תקנו שלא יהא הפסק בשום דבר.

חוץ מע"ג וקדושין. פי' הרב ר' שמואל ז"ל שאם התפיש או הקנה דבר לע"ג ובתוך כדי דבור חזר בו לא מהני ליה חזרתו ונאסר והקשו אחרים דקיימא לן אין תפיסה לעבודה זרה במסכת עבודה זרה (מ"ד ב') ומשום מוקצה ולגבוה אינו נאסר אלא לאחר שבע שנים או שימסרנה לכומרין ויאכילוה כרשיני ע"ג.
ולפיכך פירשו אחרונים שאם אמר לע"ג אלי אתה ובתוך כדי דבור חזר בו לאו חזרה היא וחייב וכן נראה מדסיימי בה בפרק בתרא דנדרים (פ"ז ד') וחוץ ממגדף והכ' לא חשי' ליה דהיינו בכלל ע"ג והתם נמי חשי' מגרש והכא לא חשי' ליה דהיינו קידושין ולכל מילי איתקוש הויה ליציאה.
אבל מה שהקשו ואמרו דמשום מוקצה אינו נאסר לע"ג אלא לאחר שבע שנים, אינו נכון, שאנו מפרשין מה שאמרו במסכת תמורה (כ"ח ב') אין אסור אלא מוקצה שבע שנים לומר שאין המוקצה לע"ג אסור אלא תוך שבע שנים אבל הקצוה להקריבו לע"ג ולא הקריבוהו יעברו ז' שנים הותר אסורו דלעולם לא יקריביהו עוד שאין דרכם להקריב שור זקן שעברו עליר שבע שנים משהוקצה וכן ההיא דאמרי' התם אין מוקצה אסור אלא עד שיגזוז ויעבדו בו עולא א"ר יוחנן עד שימסרוהו לכומרים ויאכילוהו כרשיני עבודת גלולים כך פירשוה לומר שאינן אסירין משיגזז ויעבדו בו שאין דרכם לגזוז ולעבוד בשור המועד להקרבה כעין פנים ומשימסרוהו לכומרי' לאוכלו ייאכילוהו כרשיני ע"ג לפטמו לצורך עצמן פקע איסורו ממנו וכן עיקר הפי' דאי לענין הורדת האיסור היאך אמרו עד שיגזז ויעבדו בו, אדרבה כיון שגוזזין אותו נראה שאין דעתם להקריבו.