והא דאמרינן זיל הב ליה כדי בקר וכליו. פי' הרב ז"ל דהיינו ארבע אמות. ואם כן מנא ליה דמשמנה ולמעלה מרוחקין הן. ויש משיבין סברא הוא דפלגא הוא כדאמרינן לקמן דרב יוסף משמע שמיע ליה מפוזרין דר"ש ורצופין דידיה וכיון דחזייה לרב יהודה רבינו דסמך עליה ברצופין אמר איהו כוותיה ואפילו במפוזרין ולא חש למעשה רב וגמ' מפרש ואזיל סברא דידהו עד דאתא רבא ופליג ואמר כעובדי ארבע ברצופין ובמפוזרין שש עשרה. ואחרים פירשו זיל הב ליה לכל אילן ואילן כדי בקר וכליו דהוה ליה בין זה לזה שמנה אמות.
הרכובה שבגפן אינו מודד אלא מעיקר שני. פי' הרב ז"ל הרכבה שמרכיבין גפן בחור בזקן מעיקר שני מפקק שהוא מקום אמצעי שאינו רוחב יתר ואינו קצר אלא בינוני ואין לשון רכובה הרכבה אלא לשון ארכובה של רגל ושמעתי שהוא הברכה מלשון ברכי' כמו ויברך הגמלים ואינו עולה לי דמכדי כולי מתני' המבריך והברכה קתני למה לי למיתנא הכא ארכובה ברם נראין דברי הרב ר' משה הספרדי ז"ל שפי' שהגפן שעולה מעט מן הקרקע ואח"כ נעקם ונמשך בארץ ואח"כ חוזר ועולה הוא הנקרא ארכובה מפני שהוא דומה לה ודומה לענין הברכה הוא ואינו הברכה ממש וכשהוא מודד להרחיק ממנה ששה טפחים לגפן יחידית או ד' אמות לכרם אינו מודד אלא מן העיקר השני שהוא עיקר הארכובה ופשטה דבעיא מדקתני מעיק' אלמא מעיקרן מודדין שהוא רחב והא דתנן בכלאים המבריך שלש גפנים כך פ" הרב הנזכר ז"ל שהבריך הגפנים ולא כסן כולן מן העיקר בדרך הברכה אלא הניח עקריהן מגולין וכסה אמצעיתן בארץ הרי אלו מצטרפין לגפנים שסביבותיהן להיותן כרם להרחיק מהם ד' אמות כאלו לא הבריכן אבל שתים אינן מצטרפות והטעם לפי שהוא מקפיד על השלש וחשובות לו לצרפן לכרם ולא על השנים, וזה אפשר כדברי הרב ר' שמואל ז"ל.