חידושי רמב"ן על בבא בתרא · דף 96b

הא דאמר שמואל חמר' אכתפ' דגברי שוור. פי' הרב רבי שמואל ז"ל דסבירא ליה כרבי חייא בר' יוסף דאמר לקמן (בבא בתרא צח,א) חמר' מזלא דמרי' גרים ולא נהירא דאי הכי לימא לקמן ופליגא דשמואל ועוד הא דאמרינן עבד רב יוסף עובדא בשכר' כותיה דרב וכי שכרא לא גרים מזל' דמריה ואע"ג דלא כתיב גבר יהיר ולא ינוח ועוד דהוה ליה למימר הכי מזלא דמריה גרים.
ופירש ר"ת ז"ל דהא דשמואל איתא בקנקני' דלוקח על ידי עירוי ועירוי גורם שיחמיץ ואתי' הא דשמואל כרבי יוסי ברבי חנינא כדאיתא לקמן ופירש אכתפ' דגברי בשמערין אותו מכלי אל כלי.
ורבינו הגדול ז"ל כתב דהא דשמואל אי בקנקני' דמוכר קאמר בדלא א"ל למקפה וכן נראה עיקר דבקנקנים דמוכר הוא והחמיצה בריחא וטעמא דכל החמיצה בריח' וטעמא הוא ולשון מוכר חבית של יין שמכר יין בחביתו הו' ומשום הכי סבר רב כל שלשה ימים ברשות מוכר דכיון דהשתא החמיצה בידוע שהו' קוסס קודם מכירה ושמואל סבר אכתפ' דגברי כלומר שהסבלי' שטלטלוהו ממקום למקום הם החמיצוהו שהנדנוד קשה ליין ואע"פ שלא עירו אותו וכיון שכן לא איבעי ליה לשהוייה כלל אלא מיד ימזוג וישתה.
ואי קשיא לך הא דאמר (צח,ב) האי מאן דזבין ליה חבית' דחמרא לחנוואה וכו' דינא הוא דמקבל ליה מיניה והא איכא טלטול לא קשיא דכיון דאדעתא דלזבנה זבין ליה ועל מנת לטלטל כמה טלטולין חייב הוא להעמיד לו יין יפה המתקיים עד שימכר שיש מקומות הנטועין שיינן חזק ואינו מתקלקל בטלטול יין ויש שיינן יפה ומתקיים והטלטול קשה להו הילכך המוכר היה לו להתנות וכשאמר לו למקפה חייב להעמיד לו יין חזק ויפה אבל בקנקנים דלוקח אין למקפה מועיל לו כלום. לפי שכל יין משתנה בעירוי והכתוב צווח כן ומיהו יין מבושם חייב לו להעמיד לו יין יפה שאינו מתקלקל אפי' בקנקני' דלוקח כדתנן לקמן, כך נ"ל דברי הרב ז"ל.
ואי אפשר לפרש דאפילו בלא טלטול נמי אמר שמואל אכתפ' דגברי שוור שמשהין אותו עד ביתו של לוקח וכעין גוזמ' וטעמיה משום דלא איבעי ליה לשויי משום דהא רב מתניתין קאמר כל שלשה ימים ודאי אלא משום טלטול הוא דפליג שמואל ועוד אמרה בלשון אחרת שיכול אתה להעמידה בקנקני' דלוקח ואף ע"ג דא"ל למקפה דרב סבר כיון שבתוך ג' ימים החמיצה ודאי שהיה קלקול בתוכה מקודם עירוי ושמואל סבר על כתפן של מערין שוור ומיד מחמיץ כפירוש רבינו תם ז"ל ולא הכריע רבינו הגדול ז"ל באחד משתי לשונות אלו ודברי רבינו הגאון ז"ל בספר המקח נראין כלשון ראשון.
נמצינו למדין שאם לא טלטל ולא עירה החמיצה בתוך שלשה חייב באחריותו דהיינו מתני' הוא קוססות בתוך ג' אינו חייב באחריותו דאמר ליה לא איבעי לך לשהוייה אלא כדי לשתותו כיון שלא אמר למקפה והוי יודע כי מה שחלקו בקנקנים דלוקח לאו משום פגמן של קנקנים אלא מפני הערוי וכן פירשו כל רבותינו אף על פי שתמצא בירושלמי קנקנך החמיצו את היין פירושו העירוי לתוך קנקנך הוא גרם לו ובתוך קנקנך נתחמץ ולא מקודם לכן.

כל חמרא דלא דארי על חד תלתא מיא הא לאו חמרא הוא. אי קשיא לך הא דאמרינן בסנהדרין (סנהדרין לז,א) נצרך אחד מהן לצאת רואין אם נשתיירו שם עשרים ושלשה יוצא ואם לאו אינו יוצא שנאמר (שיר השירים ז׳:ג׳) אל יחסר המזג ופרש"י ז"ל שני חלקי מים וא' יין אלמא מזג לאו על חד תלתא הוא איכא למימר מזיג' בינונית שני חלקי מים ואחד יין ומיהו אי לא דארי על חד תלתא מיא ותהוי חמר מעלי' בטעם ומראה לאו חמר' הוא ומיהו מזיגה רבתי הי' ואין בני אדם רגילין למזוג כל כך כדאמרינן בנדרים דמי הך מזיג' למזיג' דרב יוסף בר חמא אלמא אינך מזיגת' כולהו שני חלקי מים ואחד יין.
ואי קשיא הא דאמרינן במסכת שבת כמה שיעור ברכ' רובע רביעי' כדי שימזגנו ויעמוד על רביעי' אלמא מזיגה דרב' מזיגההיא בינונית לא קשי' דכיון דחמרא הוא כרבא כך הוא שיעור ברכה ושיעור' זוט' נקט דמכל מקום חמרא הוא לכולי עלמא אף ע"ג דרובא דאינשי לא מזגי ליה כולי האי.
ויש מפרשים דההיא דאל יחסר המזוג, לאו משום שיעור מזיגה אלא משום דמז"ג בגימטרי' חמשין הוו נשתיירו שם עשרים ושתי' דהא אמר רחמנ' אל יחסר מז"ג ואין בית דין שקול לפיכך מוסיפין עליהן עוד אחד.
והפי' הראשון הוא האמת שבמדב' סיני רבה מצאתי אל יחס' המזג שלא יהו חסרין א' משלשתן מה המזג הזה כשאומן נותן שליש של כוס יין ושני חלקי מים כך הסנהדרין לא פחתה מימיה מעשרים ושלשה שהן השליש של שבעים הוי אל יחס' ואפשר ששיעו' זה לפי מזיגת היין השרוני שהוא שני חלקי מים ואחד יין ולאותו יין שיעור הכתוב שהוא יין חשוב.

וביתר מכדי מדתו מי פליגי והתנן המתמד וכו'. אי קשיא לפרוך ולקשי בהדיא ובכדי מדתו מי לא פליגי דהא ר' יהודה מחייב אפי' בכדי מדתו לא קשיא דאי מדר' יהודה הוה אמינא התם משום חומרא דמעש' אבל לא לענין ברכה וא"ת אי הכי מדרבנן לא קשיא דילמא בית' מכדי מדתו דמחייב רבנן חומרא בעלמא הוא לא קשי' דאי משום חומרא אפי' בכדי מדתו נמי כדר' יהודה דהא תלמוד יתר מכדי מדתו לאו חמר' הוא ואפילו הכי מחייבת ליה משום חומרא כדי מדתו אי נמי משום חומרא.
זה כתב הרב ר' שמואל ז"ל, וא"צ דאי הוה פריך ובכדי מדתו לא פליג והתנן וכו'. מאי קושיא, נהי דר' יהודה פליג יחידאה הוא ולא סביר' לן כותיה אבל רבנן ואחרים לא פליגיבה אבל השתא מקשי שפי' דמשמע ממתני' דאי הוה יות' מכדי מדתו פורתא לא פליגי דלכולי עלמא חמר' הוא ורבה אמר דלכולי עלמא לאו חמרא הוא ואפילו מדאחרים קשי' וכל שכן מדרבנן.
וקשה לן, מאי קושיא, התם טבל הוא ואוס' בנותן טעם הילכך כל שיש שם יותר מכדי מדתו הרי נתערב כאן טבל ונתן טעם ונתחייב במעשר אבל חמרא לאו חמרא הוא לענין בפ"ה וא"ת לאו טעמא הוא אלא קיוהא דחמרא וכי כל חמרא דליכא חד לתלתא לא יהיב טעמא כלל והלא אף בששי' משערין.
וי"ל דשמרים דלאו טבל הם, שאפי' המתמד ומצא על חד תלתא מים עכשיו הוא שנעשה יין ולא קודם לכן ולא היה טבל כלל הילכך כל היכא דליכא על חד תלתא מיא לרבא לאו חמרא הוא ופטור מן המעשר ואינו אוס' מדין טבל דפסולת אוכלין הוא דאפילו בפירות של תרומה שנינו המורסן מות' סובין של חדשות אסורות של ישנות מותרות נוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין וכו' הילכך שומרים של טבל אין עליהם אסור טבל וכשמתמד עכשיו הוא קובעו למעשר ובעי' דלהוי יין כדפרישית, כך נראה לי.
ולפי ענין המשנה הזו במקומה (מעשרות ה,ו) והאמור עליה בירושלמי (ה,ג) נראית דבמתמד על שמרי יין המעוש' היא ולפי שלא הפריש מתחל' אלא על היין שבו צריך עכשיו להפריש על השמרים מעשר ושם אמרו שאינו צריך להפריש עליו תרומה שהתורם בלבו על הקוטעין ועל הצדדין ועל מה שבתו' התבן וכ"ש שהטעם שפירשנו נכון בזה הענין לפי שהיין כבר מעושר הוא והשמרים הנעשים עכשיו יין הוא שמתחייבין במעשר מעתה.