רש"ש על עירובין · דף 37a

גמרא או שנתנו דמי קיניהן לכהן. כצ"ל וכ"ה בקינין:

רש"י ד"ה קמ"ל כדר"ח. שאע"פ שהיה כל קן וקן ב"ע. נראה דר"ל שאחר לקיחתן הפרידו כל קן וקן בפ"ע. אבל בעת הלקיחה היו מעורבין כולן ביחד וזהו כוונתו באמרו אלא שלקחום ביחד:

תוס' ד"ה לאיזו. וא"נ להשר כו'. ובזבחים (עא ב) ד"ה לשם הקשו עוד דהא אמרי' בריש זבחים אתנו ב"ד דלא לימא לשמו דלמא אתי למימר של"ל ע"ש. והרב ב"א ז"ל כתב דחששא זו לא שייך אליבא דמ"ד עקירה בטעות לה"ע ורבה הוא דס"ל כן במנחות. וכאן רבה בעצמו דמשני התנו. הוא ג"כ פריך דר' יוסי אדר"י ולדידיה שפיר פרש"י. ול"ד כלל. דא"כ מדוע לא מקשה הגמרא למ"ד דל"ה עקירה מהא דזבחים דרבי יוסי הוא דקאמר לה במשנה שתנאי ב"ד הוא והגמרא מפרשה דבריו אתנו ב"ד כו'. וכש"כ פרש"י דהכא על דברי ר' יוסי לא א"ש כלל. דהא איהו ס"ל מפורש אתנו ב"ד כו':

תוס' ד"ה כשהתנו. וקשה לפי' דהיינו ברירה גמורה כו'. וי"ל דכוונת רש"י שהתנו דאז כשיקריב הכהן לשמה יהא שלה וכה"ג לא שייך ברירה עמש"כ ברפ"ה דמע"ש [ואולי ס"ל להתוס' דתנאי כזה לא מהני כאן דהוה כמוכר עולתו ושלמיו דלא עשה ולא כלום פסחים (פט ב) וכש"כ חטאת (עי' כריתות כ"ז רע"ב) במשנה ובגמרא] :