קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 2 · הלכה 1 · Segment 2

גמ' פשיטא. לי ידיעה האחרונה דבעינן קודם הבאת קרבנו כדכתיב והוא ידע צריך שידע שהוא חייב בודאי קרבן אבל לא על הספק שכל החטאת בעינן ידיעה ודאית קודם ההבאה שאין חטאת באה על הספק אלא הא קמיבעי' ליה ידיעה הראשונה שקודם העלמה בעולה ויורד צריכה נמי שתהא ידיעה ברורה שחייב קרבן אם אכל קדש או נכנס למקדש אבל אם היה לו ספק ונעלם ממנו ואח"כ נודע לו בבירור פטור או אפי' נודע לו בראשונה בספק חייב:

נשמעינה מהדא. תא שמע:

אחד טמא. מת קבור בו ואי אפשר להלך שלא יאהיל:

והלך באחד מהן. וידע שהוא ספק טמא:

ונכנס למקדש. בהעלם טומאה ששכח הילוכו בשביל זה:

והזה בשלישי. ושנה בשביעי וטבל:

והילך בשני. וידע שהוא ספק טמא:

ונכנס למקדש. בהעלם טומאה:

חייב או מחמת ביאה ראשונה או מחמת ביאה שנייה דממה נפשך או ביאה ראשונה או שניה בטומאה היתה:

וקשיא ויודע שהוא חייב להביא בה קרבן. בתמיה וכי ידע מתחלה שאם נכנס שחייב קרבן הלא בכל כניסה יש להסתפק אם חייב עליה קרבן דאיכא למימר שהיא הטהורה אלא ודאי לא בעינן שידע בראשונה שהוא בקרבן:

דר"י היא. ברייתא זו אתיא כר"י דסוף פירקין דדריש ונעלם דכתיב תרי זימני אחד על העלם טומאה ואחד על העלם מקדש א"כ לא בעינן ידיעה קמייתא דהא מ"ד בעינן ידיעה קמייתא מיתורא דונעלם יליף ליה:

ה"ג הווינון סברין מימר דמר ר"י בברא לו כו'. וה"פ מעיקרא היינו סברין לומר הא דאמר ר' ישמעאל חייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש היינו שבריא לו אחת מהן כגון שבריא לו שהוא טמא אלא שנעלם ממנו מקדש או שבריא לו שזה מקדש אלא שנעלם ממנו שהוא טמא דה"ל מקצת ידיעה בתחלה אבל אם לא היה לו שום ידיעה ברורה בראשונה לא מטומאה ולא ממקדש אינו בקרבן עולה ויורד:

ממה דאמר ריש לקיש. אבל מהא דאר"ל הך ברייתא ר"י היא שמעי' דלר' ישמעאל אפי' לא היה לו ידיעה ברורה אף על אחת מהן חייב:

הדא אמרה. זאת אומרת:

ד"ה היא. אפי' כר"ע דבעי ידיעה ראשונה אתיא הך ברייתא:

משום ספק ידיעה כיריעה. בידיעה ראשונה לא בעינן ידיעה ברורה אלא אפי' ספק ידיעה כגון הכא ה"ל ידיעה וחייב עלה:

מה כו'. מעתה יש לפשוט בעיין השתא בספק ידיעה את אומר דהוי כודאי ידיעה לא כ"ש יודע שהוא טמא ודאי אלא שאינו יודע אם חייב קרבן או לא דהוי ידיעה: