קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 4 · הלכה 1 · Segment 21

קרוב. שאי אפשר לבוא לידי שבועת העדות מהו שיהא חייב משום שבועת ביטוי:

ייבא כדהא. נאמר דאתיא כהא דאמר ר' בא בר שמואל:

מאחר שאין בידו לבא. אם נשבע להבא יתן פלוני לפלוני מנה אין כאן שבועת ביטוי שהרי אין פלוני ברשותו ליתן ושלא ליתן אף לשעבר כגון שנתן פלוני או שלא נתן נמי אינה שבועת ביטוי דבקרא לא כתיב אלא להבא להרע או להטיב ומרבינן מלכל אשר יבטא דחייב נמי לשעבר וכיון דליתא בלהבא המפורש בקרא אף לשעבר נמי ליתא וה"נ קרוב אע"פ שכשר לעדות לכל אדם כיון שפסול לזה שנשבע עליו אינה שבועת ביטוי:

כהדא. או דמיא שבועת הקרוב להא דתנן פ' בתרא דמכילתין א"ל לש"ח היכן שורי א"ל איני יודע מה אתה סח ובאמת מת או נשבר או נשבה או נגנב או אבד והשביעו המפקיד שכדבריו כן הוא שלא בא שורו לידו ואמר אמן ובשקר נשבע אפ"ה פטור מקרבן אשם שאין [חייב] קרבן [על] שבועת הפקדון (בא) אלא א"כ נשבע על דבר שאלו הודה היה חייב ממון אבל כאן אלו הודה על האמת שקיבל השור אלא שמת היה פטור הלכך אינו מביא קרבן על שבועתו:

ה"ג רב אמר פטור משבועת הפקדון וכ"ה בסנהדר' [פ"ג ה"ט]. וה"פ רב אמר הא דתנן ואמר אמן פטור היינו פטור מאשם דשבועת הפקדון וחייב משום שבועת ביטוי לשעבר ומביא קרבן עולה ויורד אם שגג בקרבן כדין שבועה לשעבר באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן אע"פ שאינו בלהבא ימות ולא ימות כיון שהוא בלאו והן חייבין עליו משום ביטוי ה"נ בשבועת העדות אע"ג דליתא בלהבא דה"ל נשבע לבטל את המצוה אפ"ה חייב משום שבועת ביטוי:

מאחר שמצוה להפיסו. אחרי שהשומר מצווה לישבע כדי להפיס דעתו של המפקיד כמפורש בתורה וב"ד משביעין אותו על כך אין כאן שבועת ביטוי דכתיב נפש כי תשבע לבטא בשפתים ודרשינן להאי כי בלשון אי הוא וה"ק נפש אם תשבע דהיינו מדעת נפשו חייב עליה אבל שבועת הדיינין שהיא בע"כ לא:

ה"ג ע"ד דרב אינו מצוה להפיסו כו'. וה"פ דמחייב משום שבועת ביטוי היינו טעמיה הא דחייב שבועה ע"פ הדיינים אינו מצוה להפיסו אלא לברר האמת וכשנשבע לשקר אינו אלא שבועת ביטוי ומפרש כי תשבע בלשון דהא שהרי הרבה נשבעין ע"פ ב"ד: