חידושי רמב"ן על יבמות · דף 104b

הא דאמרינן מאי טעמא לאו משום דלאו בני קריאה נינהו. ומסקנא הכי, קשיא לן, והרי חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ולא מדבר והרי הוא כשוטה וכיון שכן בלאו קריאה נמי היאך יחלוץ והא בעיא עד שיתכוונו שניהם ולקמן נמי בפרק ב"ש (יבמות דף ק"י) מוכח הכי דבחרש שאינו מדבר ואינו שומע עסקי' וקאמר דמערבא בי' קריאה ואמאי תעכב בהו דעה דהא בעיא כוונה ועוד דתניא בתוספתא חרש שנחלץ וחרשת שחלצה והחולצת מן השוטה וכן שוטה שחלצה והחולצת מן הקטן וכן קטנה שחלצה תצא ושלשה עשר דבר בה והא שוטה קריאה לא מעכבה בה ומעכבה בה דעה.
ואיכא למימר אע"פ שחרש כשוטה הוא לענין מצות מ"מ יש לו מקצת כוונה בשאחרים עומדים על גביו והא דתניא הכא עד שיתכונו שניהם לאפוקי חלוץ לה ובכך אתה כונסה וכיוצא בה אבל נתכוין להוציאה ממנו בחליצה זו היינו כוונו וחרש יכול הוא לכוון כוונה זו ברמיזה דדעתא קלישתא אית לי' ומשום הכי לא מעכבא בי' אלא קריאה אבל שוטה אין כוונתו כלום לעולם.
והא דתנן במסכת גיטין (דף כ"ב) הכל כשרין לכתוב את הגט ואפילו חרש שוטה וקטן ואקשי' והא לאו בני דעה נינהו ואמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו אלמא אפילו שוטה כותב לשמה יש לומר קסבר רב הונא כתיבת גט לשמה כל דהו סגי כלומר אין צריך שיתכוון להוציאה אלא שיכתוב אותו על מנת ליתן אותו לפלוני ומיהו מסקנא התם והוא ששייר מקום התורף דבעיא כוונה גמורה ואפילו חרש לאו בר הכי הוא.
ומיהו קשיא לי מתניתין, אמאי קתני חרש וחרשת לישמעי' אלם ואלמת וכ"ש חרש וחרשת ויש לומר רבותא קמ"ל דאפילו הנך חליצתן פסולה שלא תאמר אינה חליצה כלל, קמ"ל.

והא דאמרינן אי הכי אלם ואלמת נמי. ואמר רב אדא אלם ואלמת בני דעה נינהו. קשה ומשמע דלא שמיע להו הא דתניא בפרק קמא דחגיגה (דף כ') חרש המדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה כפקחין לכל דבריהם ובירושלמי בפירקין ובפרק קמא דתרומות מצאתי גבי מתניתין דתנן התם חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר אמר ר' יונה הדה אמרה דלית כללוי דרבי כללין דתנן חרש מדבר ואינו שומע לא יתרום וסברין מימר מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר חרש והתנן חרש שחלץ וחרשת שחלצה והחולצת לקטן חליצתה פסולה ואמר ר' יוחנן שאינן באמר ואמרה ותנינן חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר הדה מסייעא לר' יונה דר' יונה אמר לית כללוי דרבי כללין.
ולפי זה יש לפרש דחרש דמתניתין קס"ד דבשאינו שומע ומדבר עסקינן מדלא קתני שוטה ולפום הכי מקשינן לאו משום דאינן באמר ואמרה לפי שאין אנו יכולין ללמדן ולהקרותן לא משום דלאו בני דעה נינהו משום חרשותן בלבד ולית לן השתא הרי הן כפקחין לכל דבריהם אלא כפקחין הן לחייבן במצות אבל חליצה שצריכה כוונה אין להן דעת ומשום הכי אקשי' אי הכי אלם ואלמת נמי נימא דלאו בני דעה נינהו כיון דבחוש אחד אין להם דעת ופריק התם פומייהו כאיב להו אבל חרשות כאיבא דכולי' ראש הוא ואין להן דעת ומסקנא משום שאינן בואמר ואמרה ואפילו במדברין ואי נמי בשאינן מדברין פי' ר' ינאי דמתניתין משום האי טעמא נמי פסיל להו אע"ג דאיכא נמי משום דעת לפיכך אלם ואלמת נמי חליצתן פסולה משום קריאה ולאו דוקא נקט חרש.

הא דמקשינן ברקיקההשתא במקום מצוה לא מעכבא. קס"ד דמדינא דאורייתא אמר לה דאלו משום גזרה רקיקה לאו כלום היא ולא מחזי לאינשי כחליצה ולפיכך הקשו לר"ע פשיטא דלא פסלא ולר' אליעזר שני דברים מתירין אין זה בלא זה כלום וסברי לאוקמה כר' דכי היכי דהתם קדוש ואינו קדוש ה"נ חליצה ואינה חליצה ומסקנא מדרבנן הוא ומשום גזרה.