ומעירים: ופירות נטיעה זו, אף שנגמרו שלוש שנים בתשרי, מכל מקום אסורין הם באכילה עד חמישה עשר בשבט באותה שנה, אם לענין ערלה שבשלוש השנים הראשונות הרי הם אסורים משום ערלה, ואם לענין נטע רבעי שיש לפדות פירות אלה שבשנה הרביעית הרי הם רבעי.
קריאה במקור
ביאור שטיינזלץ על ראש השנה · דף 10a
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
ושואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה] שאף שנסתיימו שלוש או ארבע שנים לאילן זה, אין מונים את שנות ערלה ורבעי לפי ראש השנה, אלא לפי חמישה עשר בשבט? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ומטו בה [ויש מושכים, מוסרים, שמועה זו] עוד משמיה [משמו] של ר' ינאי: אמר קרא [הכתוב]: "שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה' ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יט, כג-כד),
שבגלל ו' החיבור שבין הפסוקים יש להבין שפעמים שהנטיעה כבר בשנה הרביעית ועדיין אסורה משום ערלה, ופעמים שהנטיעה כבר בשנה החמישית ועדיין אסורה משום רבעי.
ושואלים: לימא [האם לומר] שהלכה זו שלא כשיטת ר' מאיר, דאי [שאם] כשיטת ר' מאיר היא — הא [הרי] אמר ר' מאיר: יום אחד בשנה חשוב שנה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: פר האמור בתורה סתם הרי הוא בן עשרים וארבעה חדש ויום אחד, שאף שמסורת בידינו שפר הוא בן שלוש שנים, לאו דווקא שלוש שנים מליאות הן, אלא כיון שנכנס יום אחד בשלישית הרי הוא כבן שלוש. אלו דברי ר' מאיר.
ר' אלעזר אומר: בן עשרים וארבעה חדש ושלשים יום. שהיה ר' מאיר אומר: כל מקום שנאמר "עגל" בתורה סתם — הרי הוא בן שנה, אם נאמר "בן בקר" — הרי הוא בן שתים, ואם נאמר "פר" — הרי הוא בן שלש. וכיון שהברייתא לענין נטיעות סבורה שצריך שלושים יום ואין די ביום אחד לפני ראש השנה, משמע שאינה כשיטת ר' מאיר!
ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהיא כשיטת ר' מאיר, אולם כי קאמר [כאשר אמר] ר' מאיר כי יום אחד בשנה חשוב שנה — הרי זה בסוף שנה, שיום אחד ישלים את מנין השנים כאילו היתה זו שנה שלימה, אבל בתחלת שנה שיום אחד בתחילת החשבון ייחשב כשנה לא אמר כן.
כנגד טענה זו אמר רבא: ולאו קל וחומר הוא שתהא הסברה הפוכה? ומה נדה, שאין תחילת היום עולה לה בסופה שגם אם עברו שבעה ימים משעה לשעה מתחילת ראיית הדם, והיה זה באמצע היום השביעי — אין זה נחשב לסיום טומאת נדתה, אלא ממתינה באותו יום וטובלת רק בלילה שלאחריו, ובכל זאת סוף היום עולה לה בתחלתה, שאם ראתה דם נדה זמן קצר לפני הערב השמש, הרי יום זה נמנה כיום ראשון לימי נדתה. משמע שיום אחד בתחלה נחשב יותר למנין מאשר יום בסוף המנין. ואם כן שנה, שיום אחד עולה לה (נחשב ונמנה) בסופה,
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- William Davidson Edition - Hebrew
- רישיון המהדורה
- CC-BY-NC
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://korenpub.co.il/collections/koren-talmud-bavli-1
- הערות המהדורה
- Hebrew from The William Davidson digital edition of the Koren Matanel Talmud Bavli by <a href='/adin-even-israel-steinsaltz'>Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz</a> שימוש במהדורה זו בהתאם לתנאי הייחוס והשימוש הלא־מסחרי. יש לבדוק מחדש לפני שימוש מסחרי.
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: ddabc45a63780d0f9f4b62a231eed58070b7c44c17fd0df9c913b65a9290bf15