חידושי רמב"ן על מכות · דף 4a

הטובל שם לא עלתה לו טבילה. י"מ משום דג' לוגין מים שאובים שעומדים במקום א' פוסלין אותן מ' סאה שבים הגדול שהוא טובל בהם, וקשיא עלייהו דהא קי"ל דמקוה שלם אינו נפסל בשאובה כדתנן מקוה שיש בו מ' סאה ממלא בכתף ונותן. ואמרו בשם ר' משה הדרשן דשאני ים הגדול שהם מים מלוחים ואין מתערבין עם המתוקים ואותן ג' לוגין במקום א' הן עומדין ואינן בטלין אבל התם איבטילו להו לגבי מ' סאה ואינו מחוור.
ורש"י ז"ל מפרש דמשום הכי לא עלתה לו טבילה דילמא אחר שטבל והוא עולה עלה ראשו ורובו במים שאובין והבא ראשו ורובו במים שאובין פוסל את התרומה שזה חדא מי"ח דברים. וגם זה אינו נכון דא"ה לא הל"ל לא עלתה לו טבילה דמיפסל פוסל את התרומה ומדרבנן, טמויי לא מטמא והיכי אמר לא עלתה לו. והל"ל חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול הרוחץ שם פוסל את התרומה, ואפילו באדם טהור נמי משכחת לה. (ואם) [ואני] תמה וכי מי הצריכנו לגזרת שאובה זו כיון דאמרי' מי' הללו קוו וקיימי' ולא מתערבי ולא מבטלי (בידים) [בים] נאמר שמא ראשו או אחד מאיבריו בשעת טבילה לא בא אלא במים הללו והן אינן ראויין לטבילה והיינו לא עלתה לו טבילה כלל.
ובעיקר כלהו נוסחי גרסי' א"א לג' לוגין שלא יהו במקום אחד. ורש"י ז"ל מעבר עליה קולמוס דהא ספק הוא כדאמרי' לקמן אוקים תרומה אחזקה כו'.
ויש לפרש דבכל דבר שהוא רחוק שייך האי לישנא וה"ק א"א לומר שלא יהו ג' לוגין במקום אחד בנוהג שבדבר אלא יותר קרוב הוא שג' לוגין במקום אחד עומדין וחוששין לדבר המצוי ומצינו כיוצא בו בפ"ק דנדה הוא מתעטף בטליתו וטהרות וטמאות בצדו טהרות וטמאות למעלה מראשו אם א"א לו שלא נגע ספקו טמא. רבן שמעון אומר שנה ושונה אמרו לו אין שונין בטהרות. והא ודאי ספק הוא שאם ודאי א"א שלא נגע אין זה ספק ולמה אומר רשב"ג שונה זה אמרו לו אין שונין בטהרות אף בכל דבר כיוצא בו. ועוד דאמרי' התם כי אמרי רבנן אין שונין ה"מ לקולא אבל לחומרא שונין. ואי אמרת א"א לו שלא נגע דוקא קאמר האיך שונין ולמה שונין בין לקולא בין לחומרא אלא ש"מ לאו דוקא אי אפשר:

גרסת רש"י ז"ל: תניא נמי הכי חבית מלאה יין שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה. וכן ככרשל תרומה וכו'. ופירושו שמראה אותו מקום כמראה אותו המים דסתמי הכי הוא (ואפי') [וחיישי'] שמא במקו' א' היין עומ' בו וטובל בו ואין טביל' ביין. והיינו כרב יהודה דחייש דילמא קוו וקיימו בים הגדול ובנוסחי גרסי' מים שא"א לג' לוגין מים שלא יהיו במקו' אחד כדרב יהודה.
ולא ידעתי למה שינה רש"י ז"ל גרסת הספרים אלא מפני שאמר שכך בתוספות' או שמא סבור לומר שאלו היתה חבית מלאה מים ואעפ"י שנטמאו מחמת זה הטמא הטובל שם או שהיו טמאין מתחלה נטהר בהשקה אע"פ שלא לדעת השקה הטילן וכן ר"ח הביא זו התוספתא כאן בלשונה וכן היא פ"ה מס' מקוות גבי מקוה שהיו בו מ' סאה ונפל לתוכו יין ונשתנו מראיו (או) חציו הטובל שם [בין במקום המים] בין במקום היין כאלו לא טבל שם. (היה שאוב והשיקו השיק במקום היין כאלו לא טבל שם) היה שאוב והשיקו השיק במקום היין זה וזה לא טיהר השיק במקום המים מקום המי' טיהר מקום היין לא טיהר חבית שנשברה בים הגדול ומראה אותו מקום כמרא' יין הטובל באותו מקו' כאלו לא טבל ולא עוד אלא אפי' נפל שם ככרשל תרומה טמא אלא שאין זה מחוור בעיני שאם מראה אותו מקו' כמראה אותו יין כגרסת התוספות למה תעלה לו טבילה הרי הוא עומד לפנינו במקומו אבל בדר"י לעולם אימא לך לא קוו וקיימי אלא בטוני בטולי בים, אבל דברי רש"י ז"ל נראים מן הכל אלו היו הספרי' מודים לו בגרסתם:

מתני': שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין. פרש"י מלקות מלא תענה וכך מפורש בתוספתא (א,ה) שבעסקי ממון הוא ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ובעסקי מכות הוא אומר לא תענ' ברעך עד שקר ואע"ג דהאי לאו לאו שאין בו מעשה הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד נמי הוא כדגלי רחמנא דלקו עליה מוהצדיקו כדכתיב לעיל.
וקשיא לן הכא, והא ר"מ אפי' דהיכא דממון ומלקות נפקי מחד קרא אמר דלוקה ומשלם דתניא בפ' השוכר את הפועלים החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ד' קבין לפרה וג' קבין לחמור ואקשי' אמאי והא אינו לוקה ומשלם. ומפרקי' הא מני ר"מ דאמר לוקה ומשלם. והתם מלא תחסום נפקא תשלומי הממון והמלקות ועוד דאמרי' במס' כתובות ולר"מ דאמר לוקה ומשלם כדי רשעתו מאי עביד לה ומאי קושיא לוקים לה בכגון דאתו משם אחד. ואיכא למימר להכי מקשה למה לי לא משכחת לה שם אחד בממון ומלקות דגבי לא תחסום גופיה תשלומי ממון מוהשיב את הגזילה אשר גזל נפקא. ואין ודאי דאי לא משום לא תחסום אי לאו והשיב את הגזילה לא מחייב בהשבה מאחר שכבר חסם. הילכך תרי שמות נינהו ומי' לא נהירא האי פירושא דמה לי שם אחד מה לי שני שמות אי לית ליה לר"מ רשעה אחת אתה מחייבו לפיכך נראה דה"פ שלא תאמר לא תענה אזהרה הוא ועונשו כאשר זמם כדסברי רבנן במעידין שהוא חייב מלקות דסופא ולא נעבי' בי' (לא) [אלא] כאשר זמם אתא ר"מ למימר דאזהרתי' (מאשר) [מוהנשארים] ולא יוסיפו נפקא והאי לאו באפי נפשיה הוא ומחייב עליה מלקות דסבירא לן לוקה ומשלם בכל מקום: