רש"ש על נדרים · דף 71b

ר"ן ד"ה איבעי להו גירושין כו'. דכיון דידע ארוס כו' כי היכי דאמרי' כו'. ל"ד לגמרי דבגירושין איכא למימר שסמך שיפר אח"כ האב לבד כי תתרוקן רשותו אליו:

ר"ן ד"ה ואהדרה ביומיה. ואע"ג דבסוף יומא ליתיה ברשותיה דבעל. לכאורה יפלא דהלא אם שמע אחר גירושין וקיים ואהדרה אפי' למחר נראה פשוט דיכול להפר כל יום אירוסין האחרון כי שמיעתו וקיומו דאחר גירושין דלא היתה אז ברשותו כלל ודאי לאו כלום הוא. וכן אפי' שמע קודם גירושין ואחר גירושין קיים ואהדרה ביומיה נראה גם כן דיכול להפר והרי השתיקה היא מטעם קיום כמש"א הכתוב הקים אותם כי החריש לה ביום שמעו. והשתיקה דסוף היום הוא הקיום והרי אז לא היתה ברשותו. והנה אם מת ביום שמועתו משמע בברייתא דנתרוקן לאב אף אם לא שמע עד יום מחר. וכ"מ לשון השו"ע בסי' רל"ד סעיף א' שכתב מפר האב לבדו ביום שמעו והטור מסיים להדיא אפי' לא שמע ביום שמת הבעל. וכן אם נתארסה לאחר אפי' למחר ושמעו אז האב והארוס מפירין יחד וזה מבואר בטוש"ע שם סי"ז. אבל בנתגרשה ונתארסה אפי' את"ל דגירושין כשתיקה אינן יכולין להפר אלא אם נתארסה בו ביום דכן מוכח ממה דבעינן למיפשט ממתני' דגירושין כשתיקה ואפ"ה קתני ונתארסה בו ביום דוקא. וכ"מ מלשון הר"ן שכתב דה"ה אחר. אבל בלא נתארסה יוכל האב להפר אפי' אם לא שמע עד יום מחר דכ"מ ממש"כ הרא"ש והא דנקט ואהדרה לאשמעינן כו'. וכ"מ מהר"ן דלא כתב אלא ה"ה אחר. ולא כתב דה"ה בלא נתארסה כלל. ע"כ משום דבזה לא בעינן ביומיה וטעם החילוק בין אב לארוס נראה משום דארוס הוה ככרעיה דראשון כמש"כ הר"ן לעיל כנ"ל אחר העיון: