רש"ש על נדרים · דף 12a

גמרא בנותר של עולה. לכאורה משמע דאף אם אמר סתם נותר תלינן ליה בנותר של עולה כדין סתם נדרים דלהחמיר כמש"כ הר"ן והרא"ש במשנתנו. ומה שדחו התוס' דא"כ מאי פריך ליתני כבשר עולה (כ"ה גירסתם וגירסת הרא"ש ונכון) ע"ש. י"ל דר"ל ג"כ דאמר סתם כקרבן לאחר זריקת דמים ונתלה נמי בעולה:

שם כחלת אהרן כו' מותר. הא דלא מיקרו דבר הנדור עי' בר"ן ורא"ש ותוס' (ועל טעם הרא"ש והתוס' ק"ל דהא קי"ל בפ"ק דתרומות דאם תרם מדבר של"נ מלאכתו ע"ד שלנ"מ תרומתו תרומה. וכן בטבל שלא ראה פני הבית תורמין אפי' לכתחלה עי' תשובת ש"א סימן צ"ז. וכן אמרו בירושלמי א"א לגורן שתעקר קודם שנתרמה תרומה והני מותרין קודם הרמה). והנה המתפיס בבכורים לטעם התוס' והרא"ש היה אסור דהרי אינן אוסרים את הגורן. ולטעם הר"ן אני מסתפק כיון דבשעת הפרשה אסורין לכל דהרי הן חוץ לחומה. ואפי' בירושלים קריאה או הנחה מעכבת בהו כדאיתא בפ"ג דמכות. א"ד שרי כמו המתפיס בחרמי כהנים. עי' לקמן (יח ב) ובהרא"ש שם. אבל גם שם משמע דאם אמר בפירוש קודם שיבואו ליד כהן אסור וא"כ ה"נ בבכורים. אבל נראה כיון דאמרינן במכות (ר"ד יט) שא"ח עליהן עד שיראו פני הבית. ואמרינן שם שבחוץ הרי הן כחולין לכל דבר א"כ הפרשה אינה אוסרת ולכן המתפיס בהן בכל ענין מותר לכ"ע. וכ"נ ממאי דלא חשיב בפרק ב' דבכורים מ"ד דיש בבכורים מה שא"כ בתו"מ שהמתפיס בהן אסור:

רא"ש ד"ה והא נותר ופיגול. וכבר יצא הזבח מידי מעילה. לכאורה תימה דהא במעילה (ג ב) אר"ג א"ר זריקת פיגול אינו מוציא מידי מעילה. אולם במנחות (מז ב) קאמר ולאו איתותב דר"ג א"ר. אבל משמע דל"ק דאיתותב אלא בהא דקאמר אינו מביא לידי מעילה וע"ש בתוספות:

רא"ש ד"ה ה"ד לאו דקנדר בההיא חד בשבא כו'. היא גירס' נכונה ועי' בתוספות שנדחקו מאד בישוב הגירסא שלפנינו:

בא"ד לא שאמר כן בפירוש אלא אמר כאחד בשבת והרי הוא כמו שאמר כחד בשבא שמת כו'. כ"נ דצ"ל: