פני משה על תלמוד ירושלמי שביעית · פרק 5 · הלכה 3 · Segment 6

רב כב"ש. דמתני' דלא תלינן שלוקח לשחיטה ושמואל כב"ה:

ופריך ורב כב"ש. בתמיה:

ומשני דאפי' תימא דיסבור כב"ה וכי לית אורחא משהתה תלתין יומין כלו' אע"פ דבמתני' אמרי ב"ה דמצינן למיתלי שזה לשחיטה הוא שלוקחה מ"מ וכי אין דרך להשהותה בביתו שלשים יום או איזה זמן מועט ולא ישחטנה מיד והלכך במתני' מותר למוכרה לו דהא מיהת שפיר תלינן שעתיד הוא לשוחטה ולא לחרוש עמה:

ויתון תלתין יומי לא מקח טעות הוא. בתמיה כלומר אבל התם נהי דאמרת דמצי למימר ליה לשחיטה מכרתיו לך הא מיהת כיון דמדרך שלא לשחוט מיד אחר הקניה אלא משהא אותו בביתו כמה ימים וא"כ הגע עצמך וכי לאו מקח טעות הוא שהרי באותן הימים שזה משהא אותו בתוך ביתו יכול הוא לנגוח ויפסידנו דבר קטלא הוא והשתא מילתיה דרב אף לב"ה דמתני' הוא דאזלא:

ושמואל כב"ה וכו'. כלומר וכן הא דאמרת דשמואל כב"ה נמי מצינן למידחי דאפילו אי יסבור כב"ש שאני מתני' מדהתם דלית אורחא דבר נש מיכוס תורא רדיא והלכך הכא כיון שפרה חורשת היא קסברי ב"ש דלא תלינן שלוקח אותה לשוחטה לפי שאין מדרך לשחוט את השור העומד לחרישה אבל התם כיון דממונא הוא אין מוציאין הממון מיד המוכר המוחזק בהאי סברא בעלמא אלא דאפ"ה מצי מימר ליה אנא לשחיטה מכרתיו לך ולא דמיא דינא דמתני' לפלוגתייהו דרב ושמואל: